די לגניבת הדעת: אינטר לא באה לשחק כדורגל

מנצ'סטר סיטי היא לא סתם אלופת אירופה. היא סוף סוף אלופת אירופה. היא היתה צריכה להיות בפסגת היבשת כבר כמה פעמים, במיוחד בעונה שעברה בה ריאל מדריד טרפה לה את הקלפים הכי יפים בחפיסה, אבל תמיד ראתה את הארץ המובטחת מקרוב אך לא נכנסה בשעריה.

הפעם זה סוף סוף שלה, ובצדק, ולריאל מדריד יש חלק נכבד בעשיית הצדק. התבוסה שלה 4:0 במנצ'סטר בחצי הגמר לא היתה רק החזרת הצדק לכנו. היא גם השפיעה מאוד על הגמר באיסטנבול. הרי אחרי התצוגה הדורסנית של סיטי, נולדו שתי מגמות צלולות: 1. כל אוהד על פני כדור הארץ ציפה מהסיטיזנס לדרוס ולמעוך ולרמוס כל מה שנקרה בדרכם מהאיתיחאד ועד אתא טורק ועד בכלל. 2. סימונה אינזאגי ואינטר צפו בוידאו של קריסת מדריד פעמים רבות, ובעקבותיו רקחו את תכנית המשחק של אמש.

התכנית הזו הכתיבה את הגמר באיסטנבול. אם אי אפשר לעצור את סיטי עם בונקר, נבנה עוד בונקר. אם ארלינג בראוט הולאנד לא הבקיע נגד אלופת אירופה היוצאת בגלל שמירה עיקשת, לוחצת ורבת משתתפים – בוא נשים עליו יותר שומרים מאשר על חומות ירושלים.

זה הצליח. במשך כמעט 70 דקות אינטר קבעה את חוקי הגמר. לזכותה ייאמר שהיא עשתה זאת ביעילות, אבל קולות האורגזמה שהיא גררה אצל השדרנים והפרשנים לא היו סתם מוגזמים, כי אם מופרכים. אינטר לא באה לשחק כדורגל. היא באה למנוע מהגמר להיות משחק כדורגל. היא חיפשה פייט, מאבק, שריר, זיעה, הקרבה, נחישות, אולי פנדלים. ממש לא ספקטקל.

זה חוקי. זה מקובל. וזה כמעט עבד. הכל בסדר. אבל לכנות זאת "הופעה הרואית" ולהציף את הצופה בשבחים מטורפים על הסגירות הישרות, האמצעיות והאלכסוניות – זו גניבת דעת של מי שנפל קורבן לסעיף 1 הנ"ל, וסבור שכל מה שהמכונה המופלאה של סיטי אמורה לעשות כדי להעיף לכל הרוחות מדרכה כל דבר זז ולזכות בכל תחרות כולל מירוץ הסירות בקיימברידג' – זה להופיע.

סיטי אכן התקשתה להתאקלם. האנגלים טבעו מושג יפה המבדיל בין סגנונות בספורט. CRAFT  מול GRAFT. הקראפט הוא האמנות, הדרך הציורית הסוחפת שמולידה ססגוניות בדרך ליצירתיות המסתיימת לפרקים במאסטרפיס. הגראפט הוא עבודת כפיים, לפעמים סיזיפית, המניבה תוצאות אבל בלי ניצוצות. עמרי אפק שם על זה את האצבע אמש באולפן האלופות: סיטי אולצה על ידי אינטר להקריב את האמנות לטובת החריצות. היא עמדה במבחן הזה. זה חשוב ל-DNA שלה לא פחות מההתפוצצות המפלצתית מול ריאל.

סיטי גם לימדה אותנו משהו נוסף – כאילו שלא ידענו. ב-2016 איבדה פורטוגל את כריסטיאנו רונאלדו בדקה ה-25 של גמר היורו נגד צרפת, בצרפת. היא ניצחה וזכתה בגביע למרות 95 (!) דקות בלי הפנומן שלה. אתמול נפצע המנהיג והמבריק שבשחקני הטרבליסטית, קווין דה בריינה, אחרי חצי שעה. למרות נהי בכי עצום של כל הנוגעים בדבר על האבידה העצומה והשלכותיה, סיטי ניצחה וזכתה. זה כי היא גדולה מסך חלקיה. זה כי היא בעלת סגל עמוק להפליא. זה כי הגיע הזמן שנבין שספורט הוא הרבה יותר דינמי מהספקולציות על ליאו מסי, וקבוצות טובות ועתירות כישרון (ותקציב) סתגלניות הרבה יותר גם למה שנראה לכאורה כאסון או מקרה קיצון.

אינטר הוכיחה שהתיאוריה על ההתגוננות המאסיבית שלה היא נכונה, כאשר נקלעה לפיגור ולפתע גילתה שניתן להציק לגוליית וכמעט להדביר אותו. ההופעה של אדיו דז'קו (60 דקות של כלום ושומדבר) ורומלו לוקאקו – מחליף לחצי השעה האחרונה (שינה את כל הגישה ואפשרויות המחץ של האיטלקים) הבהירו שיש מצב שהמאמן סימונה אינזאגי טעה בכמה מן ההחלטות שלו, או לא הגיב כהלכה לדו קרב שהתפתח באתא טורק.

למנצ'סטר סיטי שבשליטת האמירויות יש כבר 7 אליפויות, 4 גביעים אנגלים וחמישה גביעי ליגה, ועכשיו כאמור, סוף סוף, גם את הפרס הנכסף מכל. האם היא הקבוצה הגדולה בכל הזמנים? זהו גימיק. אין כלים מדוייקים לבדיקה והשוואה, אז מה שתחליטו מקובל. אבל למרות כל התארים שלה, הגביע הזה, האחרון, הוא זה שיוצר עידן חדש בסיטי אוף מנצ'סטר סטאדיום. עכשיו, כאשר המשימה הגדולה ביותר הושלמה – לאן הולכת הקבוצה הטובה בעולם? לאן זורם המאמן שלה? מעתה הם יישפטו ביבשת בכלים אחרים. הזרקור יהיה על האפשרות שסיטי תייצר שושלת של הצלחות אירופיות. משהו בנוסח ריאל מדריד (14 זכיות),  או לפחות ליברפול (6 זכיות), ואפילו השכנה העירונית באדום (3 זכיות).

שום דבר לא בטוח. המשוכה הראשונה שסיטי חייבת לדלג מעליה היא גבוהה להחריד. בחודשים הקרובים תושלם חקירת החשדות לחריגה שלה מיותר ממאה סעיפים של חוקים ותקנונים. ההשלכות מסוגלות להיות מונומנטליות. בנוסף, בשנה הבאה מסתיים החוזה של המנג'ר שלה, שהוריד את הקוף הגדול מגבו, והציב את מועדונו וקבוצתו בראש אולימפוס מפואר. האם פפ יעזוב ב-2024? אין סיבה שלא. האם הוא המאמן הגדול בכל הזמנים? האשראי העצום אשר באמתחתו מכניס אותו בקלות לרשימת המועמדים. אבל גם כאן זה גיר וגבינה. כך ששוב, מה שתחליטו מקובל. האם הוא יאמן אי פעם את שפילד יונייטד, נאנט, פרייבורג, סלטה ויגו או בני סכנין? כנראה שלא. חבל, אולי אז היינו טיפה חכמים יותר.

סוף