כך עזרתי לרביבו לפרוץ, בלי שהוא יידע
איך היחס של משה סיני לכוכב הביא למהפך בקריירה. פרק מספרו של אוהד מעוז
פרק מהספר "ואל תשכח לקחת את הכדור שלך" הנכתב על ידי פסיכולוג הספורט אוהד מעוז ואורי טלשיר. לחצו לרכישה
מכשיר הטלפון הקווי בביתי צלצל בשעה שבע בבוקר. השנה היתה 1993, והטלפונים הסלולריים עוד לא הגיעו לשנות לנו את החיים. מי זה יכול להיות בשעה כזו? על הקו היה יורם אוברקוביץ`. נדרכתי.
לכל דור בספורט יש את הכוכבים שלו, את המאמנים שלו ואת הרגעים הבלתי נשכחים שלו. ובכל דור בספורט יש את אנשי המפתח שמגלגלים את העסק. באותן שנים יורם אוברקוביץ` היה אחד האנשים החזקים בספורט הישראלי. במרוצת השנים כיהן אוברקוביץ` במגוון אדיר של תפקידי מפתח: הוא היה יו"ר איגוד הכדוריד, יו"ר איגוד הכדורסל, יו"ר הוועד האולימפי בישראל, נשיא מרכז הפועל, ממלא מקום יו"ר המועצה להסדר ההימורים בספורט וגם היו"ר האגדי של ועד עובדי חברת החשמל. חלק מהתפקידים הוא ביצע במקביל, ובכל מקום נחשב לדמות בעלת השפעה וכוח פוליטי.
השיחה מאוברקוביץ` לא הגיעה בחלל ריק. יומיים קודם לכן קיבלתי שיחת טלפון מאיציק בן מלך, שהיה אז מנהל היחידה לספורט הישגי. הוא סיפר שיורם מעוניין שאעבוד עם קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב, שהיתה במצב גרוע באותה התקופה, וגם נתן לי טיפ חשוב – "ליורם לא אומרים לא״. אך אני סירבתי. הפועל תמיד נתפסה כקבוצה עתירת בעיות, שרק לעתים רחוקות חווה עונה מוצלחת. באותה העת היא השתרכה בתחתית הטבלה עם סכסוכים ולחצים בשלל חזיתות. את הקבוצה אימן משה סיני, שהכרתי כשחקן מעבודתי ב־1989 עם נבחרת ישראל בכדורגל. 1993 היתה השנה השנייה שלו כמאמן הפועל, שמצבה בטבלה היה לא טוב.
ועכשיו אוברקוביץ` על הקו. נפגשנו כבר בכמה הזדמנויות, כולל במשחקים האולימפיים בברצלונה 1992. "תשמע, אוהד", אמר אוברקוביץ`, "שמעתי שאמרת לנו `לא`, אבל אני רוצה שתעבוד עם הפועל תל אביב, הם במצב לא טוב. צריך לעזור לסיני". בלעתי את הרוק. אמרתי, "יורם, קודם כל סיני צריך לרצות לעבוד איתי. ומעבר לזה, ההנהלה לא תשלם לי את מה שאבקש". אוברקוביץ` היה נחרץ: "סיני ירצה! והם ישלמו לך כמה שתבקש! תיפגש עם ההנהלה".
המוניטין שלו היה מוצדק – באמת אי אפשר היה לסרב ליורם אוברקוביץ`. הוא היה כריזמטי, שלט בתקציבים רבים וידע להעניק הרבה לאנשים שחיבב. הוא היה "הבוס" של הספורט בישראל והעניינים נעו בצורה שבה רצה – גם במקרה שלי. תוך ימים בודדים הגעתי לפגישה עם יו"ר ההנהלה, מוני הראל, במשרדו בתל אביב. שוחחנו על התנאים ועל הצורך בפסיכולוג ספורט. ביקשתי להיפגש עם סיני, לבצע אבחון דרך ראיונות עם כל השחקנים, ורק אז להחליט אם אני לוקח את התפקיד בקבוצה. לשמחתי, סיני שיתף פעולה בשמחה ובירך על הצטרפותי. לאחר מכן קיימתי פגישות אישיות עם השחקנים וביקשתי ללמוד דרך נקודת המבט שלהם, מה הבעיות בקבוצה שמונעות ממנה להצליח. התמונה החלה להתבהר.
המציאות היתה שונה ממה שהוצג לי בידי ההנהלה. מבחינתה, סיני היה מאמן בתחילת דרכו שקיבל שכר גבוה ולא סיפק את התוצאות. מבחינת השחקנים, סיני היה דמות להערצה. חיים רביבו, מהשחקנים הבולטים בסגל, סיפר לי שבחדרו בבית תלוי פוסטר של סיני. השחקנים לא ראו שום בעיה בתפקוד של סיני כמאמן, לא מבחינה מקצועית ולא כסמכות ניהולית. לפי מה שראיתי, היו במועדון בעיות אחרות – קשיים בגיבוש הקבוצתי ובעיקר דינמיקה בעייתית של ההנהלה. הבחנתי כי קברניטי הקבוצה היו נתונים בלחץ גדול והגיבו בחוסר סבלנות להפסדים – והם שידרו את זה מטה, אל הצוות המקצועי והשחקנים. הם לא פרגנו לסיני ולא ניסו לעזור לו. בינתיים שמרתי את המחשבות שלי לעצמי, והמשכתי להתבונן.
לאחר הראיונות ביקשתי להיות נוכח במשחק הליגה הקרוב, שהיה מול בית"ר ירושלים באצטדיון בלומפילד. לא רציתי לחנות ליד האצטדיון כי פחדתי שאם הפועל תפסיד, יהיו מהומות ויהיה לי קשה לצאת משם או שהמכונית שלי תינזק, לכן ביקשתי לנסוע עם אחד מחברי ההנהלה. החניתי את המכונית שלי בצפון תל אביב ומשם אסף אותי אל המשחק חבר ההנהלה ששמו חמק מזיכרוני. המחצית הראשונה של המשחק, שנערך במסגרת המחזור השישי, היתה די שקולה, אך לפני ההפסקה הפועל ספגה שער ולאחר מכן חטפה שלושה גולים נוספים, בדרך לתבוסה 4:0 בביתה.
זה היה קשה. וזה היה דרמטי. הרגשתי שיש לי מה לתרום לקבוצה. במהלך המשחק יכולתי להבחין עד כמה רביבו, שרק החל לשחק בהפועל באותה שנה, משמעותי מבחינה מנטלית בקבוצה. מיד לאחר שהקבוצה ספגה את השער הראשון, הוא עשה תנועת יד שהביעה תסכול, זעם ואכזבה מההגנה. בתנועות הגוף שלו הוא שידר שהוא מאוכזב מהמגינים ושבעיניו הם כביכול "לא שווים". התרסקות הקבוצה לאחר מכן היתה אינדיקציה לגודל ההשפעה שלו ושל המוטיבציה שלו על תפקוד חבריו. כשראיתי את זה, הבנתי שיש על מה לעבוד וידעתי שאסכים לעבוד עם הקבוצה.
ביציאה מהמשחק חברתי שוב לאיש ההנהלה, ובנסיעה חזרה הוא שאל לדעתי על הקבוצה. אמרתי לו מה אני מסיק מהאבחון, מה אני חושב שקורה, ושיתפתי שיש על מה לעבוד. המשפט הבא שלו הותיר אותי המום. "אם נפטר את משה סיני, תסכים לעבוד עם הקבוצה?" הוא שאל. השבתי מיד שסיני הוא בפירוש לא הבעיה במועדון ולכן אין כל סיבה לפטר אותו. למעשה, הצבתי זאת כתנאי – אם תפטרו את סיני, אבין שאינכם מקבלים את דעתי המקצועית ומכאן שאין טעם להעסיק אותי.
יומיים לאחר מכן התחלתי לעבוד עם הפועל. הגעתי לארבעה-חמישה אימונים בשבוע וכמובן לכל המשחקים. באימונים הייתי עומד בצד המגרש, צופה בשחקנים ומנסה להבין מה קורה ביניהם ומה עובר לכל אחד בראש. בדקתי איך הם מתנהגים בחדר ההלבשה, בדרך למגרש, בחימום, באימון ובמשחקי האימון. קיימתי איתם שיחות אגביות, בחדר ההלבשה או בדרך אליו וממנו. נכחתי גם בשיחות קבוצתיות, אך שם לא אמרתי מילה. את כל העבודה עשיתי מול סיני ועוזרו, יעקב כהן צדק, ובעת הצורך גם עם אריה הרשקוביץ, מנהל הקבוצה.
באחד האימונים הראשונים שבהם נכחתי, צפיתי באימון הכושר שהעביר סיני. בשלב מסוים השחקנים נדרשו לרוץ ספרינט, והבחנתי שרביבו רץ את הספרינט ב"כאילו". למי שמצוי בספורט, די קל לזהות כשמישהו "עושה את עצמו" מתאמץ. היה ברור לי ולכל מי ששם, שרביבו לא משקיע ומזלזל באימון. יעקב כהן צדק עמד לידי, ושאלתי אותו למה סיני לא מגיב, למה הוא לא מעיר לרביבו. גם השחקנים האחרים שמו לב להתנהגות הזו, שפגעה מנטלית במוטיבציה ובלכידות של כל הקבוצה.
כהן צדק הסביר לי את מה שקרה שם מנקודת מבטו ובהקשר המתאים: הפועל היתה נתונה בלחץ גדול לאחר שורה של הפסדים ודורגה במקום נמוך מאוד בטבלה. היה לחץ תקשורתי ולחץ מצד האוהדים וחלק מההנהלה לפטר את משה סיני, שהיה לו חוזה בעלות כספית גבוהה לשלוש שנים. כלומר המערכת כולה היתה נתונה בלחץ עצום – זו הסיבה שבגללה גייסו אותי – וכך גם סיני עצמו. הוא היה שחקן ענק שהאוהדים העריצו ונשאו על כפיים, אך כמאמן אלו היו צעדיו הראשונים. לא היה לו פשוט לעמוד בציפיות ולייצר הצלחות מיידיות. "אולי במקרה של זלזול כזה, מה שסיני צריך לעשות הוא להעיף את רביבו מהאימון", אמר כהן צדק, "אלא שבקודים הנהוגים בענף הכדורגל, שחקן שנזרק מהאימון לא עולה לשחק בשבת הקרובה. אם סיני יעיף את רביבו מהאימון, וכתוצאה מכך הוא לא ישחק בשבת והפועל שוב תפסיד – זה יגביר את הלחץ ואולי יביא לפיטוריו".
מיד בתום האימון ניגשתי לסיני ואמרתי לו את דעתי – שעל כל מקרה של זלזול ואי־ציות עליו להגיב בחומרה, וכי להשקפתי אסור לו לוותר על העקרונות המקצועיים שלו כמאמן בגלל לחצים חיצוניים או פחד לאבד את משרתו. סיני הקשיב לי. בעיניים שלו היו הבנה והזדהות. הוא חשב כמוני, אבל השתהה. העמדה הברורה שלי חיזקה את מה שהוא עצמו חשב אך היסס לבצע – "לאפס" את הכוכב שלו.
רביבו. הפך לאחד הגדולים ביותר בכדורגל הישראלי (Getty)
רביבו לא אהב את הטיפול הקשוח. הוא הגיע לקבוצה מבני יהודה כשהיה בן 21, בתחילת הקריירה שלו. הפועל תל אביב שילמו לו שכר גבוה פי כמה משקיבל עד כה, והוא התחיל להרגיש כמו טאלנט ונתן לעצמו להיסחף לאווירת הכוכבות. כשבוע לאחר מכן ובעצתי, החלה הקבוצה לצאת לארוחות משותפות מדי יום חמישי, לאחר האימון המסכם ולקראת המשחק בשבת. המטרה היתה לגבש את הסגל ולחזק את תחושת הלכידות והקבוצתיות. לארוחה הראשונה או השנייה, רביבו איחר בצורה משמעותית. נראה היה כי זהו חלק מתגובתו לטיפול שקיבל מסיני. הרשקוביץ וסיני לא ידעו איך להגיב לאיחור הזה. אני עודדתי אותם לא להתעלם ממנו אלא להפך, "לקנוס" את רביבו ולהבהיר שהארוחה הקבוצתית הבאה תהיה על חשבונו.
בשבועות הבאים רביבו כעס מאוד ואיים לעזוב את הקבוצה. סיני היה מבולבל מהמצב. עצתי אליו היתה לא להיבהל ולהמשיך בדרך הקשוחה שלו. יעצתי לו לומר לרביבו שהוא מאוד רוצה אותו בקבוצה, שהוא מאמין בכישרון וביכולת שלו, אבל הוא לא יהיה מוכן לקבל התנהגות לא הולמת, הפרות משמעת, חריגה מסדר היום של הקבוצה ומניירות של כוכב. עברו כמה שבועות של התנדנדות, שבמהלכם רביבו אף ביקש מהיו"ר הראל להשתחרר מהקבוצה, אבל תוך כשבועיים הוא החליט להישאר במועדון. לאורך כל התקופה המטלטלת הזו עמדתי לצדו של סיני וחיזקתי את העמדה המקצועית והבלתי מתפשרת שלו.
וזה עבד! רביבו התאפס, הבין שסיני רוצה בטובתו, שינה התנהגות והיה חלק משמעותי מהמשך העונה של הפועל, שהיה מוצלח יותר. בספרו הביוגרפי "רביבו", הוא מספר על המשבר שעבר בהפועל תל אביב ועל האופן שבו משה סיני התייחס אליו. הוא מציין כי חוויות אלו היוו פרק משמעותי בדרכו המקצוענית. רביבו, כיתר השחקנים, לא ידע דבר על חלקי בטיפול. הייתי מאחורי הקלעים ולצידו של סיני, שהיה הלקוח שלי בקבוצה.
.....
נתיב הפעולה העיקרי של הפסיכולוג הוא עם המאמן ודרך המאמן. עליו ללוות אותו ולהעצים אותו ולהישאר תמיד מאחורי הקלעים. זכורה לי פעם אחת במהלך אימון, שהבחנתי בדבר מה שדרש לדעתי התערבות מיידית. שיתפתי את סיני בעניין, ומיד הרגשתי שזה לא התקבל אצלו טוב. הוא התעלם ממני במשך כל אותו אימון, ובסיומו, בדרך חזרה לחדר ההלבשה, הוא נמנע ממני. כששאלתי אותו על כך, הוא השיב שדיברתי בקול רם ליד השחקנים, ושהם יכלו לשמוע את מה שאמרתי. מבחינתו זה נשמע כאילו אני מתדרך אותו או אומר לו מה לעשות, והוא לא אהב את זה. "אף פעם אל תדבר איתי ליד השחקנים", הוא הורה לי בנחישות. הובכתי והרגשתי שעשיתי טעות. היה לי חשוב להעביר מסר, אך עשיתי זאת בצורה לא רגישה.
זה היה שיעור חשוב בשבילי, להבין שוב מה המקום של הפסיכולוג בקבוצה ומול המאמן. הפסיכולוג לא יכול להיות דמות דומיננטית מול השחקנים, אסור לו לקחת את מקום המאמן או לערער אפילו בפסיק על סמכותו ומנהיגותו.