"ממשיך בזכות האמונה להגיע לראש הפודיום"

קרדיט: איגוד הג'ודו

"החיים קצרים מדי בשביל לחזור עכשיו לבלוז". (רוק 30, א. זבולון).

קשה יהיה למצוא שירים במוזיקה הישראלית בנושאי גיל שהצליחו להפוך לקונצנזוס גדול יותר מאשר "רוק 30" של איתי זבולון (או "טונה", כפי שהוא מוכר לציבור). השיר, שהיה אחד הלהיטים הגדולים בארץ באמצע העשור הקודם, הצליח לתאר באופן כמעט מושלם את הדיסוננס בין הרעב הבלתי מתפשר לרדוף אחר חלומות שמאפיין צעירים, מול ההתפכחות שסבא זמן לא פוסח על אף אחד. שגיא מוקי, אחד הג'ודואים הבולטים שיצאו ממדינתנו בשנים האחרונות, חגג השנה שלושה עשורים על פני כדור הארץ, ובדומה למילותיו של טונה, נמצא בנקודה בקריירה שמתקיימת על התפר הזה.

"ההתנהלות בתור ספורטאי בוגר וספורטאי צעיר שונה", שיתף מוקי, שבוע וקצת לאחר הזכייה של נבחרת הג'ודו במדליה הקבוצתית באליפות העולם, "כשאתה צעיר אתה פשוט מגיע לקרב ונלחם, בלי ציפיות ולחץ מסביב, וכשאתה בוגר אתה צריך לדעת להתמודד עם פציעות ודברים נוספים. אני לא הייתי ממשיך בלי האמונה שאני יכול לעמוד על ראש הפודיום".

לתחרות הכי גדולה של השנה מוקי הגיע במוטיבציה להוכיח שנשאר לו עוד אבק שריפה בקנה אל מול טובי המתחרים בעולם. לצערו, את התחרות האישית סיים מוקי מוקדם מן הצפוי שנכנע כבר בקרב הראשון ליריב קוריאני, אך כמו בציטוט בציטוט המוזכר למעלה, הג'ודוקא מנתניה לא נתן לכישלון האישי לחלחל אליו עמוק מדי. הופעה אדירה בתחרות הקבוצתית, שכללה שתי הכרעות באיפונים, סיכמה את סיפור האליפות עבור הג'ודוקא בנימה הרבה יותר חיובית: "לא הייתי צריך מדליה בתור "אישור" לדעת מה היכולות שלי. קחו ממני את מדליה, זה פחות משנה לי. התחרות בעיקר נתנה לי אוויר, לדעת שהצלחתי להביא את עצמי לידי ביטוי, את הג'ודו שלי".

ואיך אתה מסביר את הפער שהיה בין ההופעה שלך בתחרות האישית, להופעה בתחרות הקבוצתית?
"צריך לזכור שג'ודו זה ספורט מאוד מורכב. הקרב בתחרות האישית היה מאוד צמוד. שנינו קיבלנו שני עונשים, ובניקוד זהב ספגתי עונש שלישי, ככה שבסוף הפסדתי שם על הקשקש, לא היה שם ויתור מהצד שלי. אני פגשתי את הקוריאני עוד פעם בתחרות הקבוצתית, וזרקתי אותו מאוד מהר בווזארי שכמעט היה איפון. אחרי ההפסד באישי אורן (סמדג'ה) אמר שאין לו שום תלונות אליי. אני מאמין שעם הגרלה שונה דברים היו מסתדרים אחרת, אבל זה לא מעניין אותי כי אני צריך לנצח כל אחד. כבר עשיתי פתקים בפלאפון לדברים שאני רוצה לשפר, אלמנטים שלקחתי מספורטאים אחרים שאני רוצה לקחת אליי לחדד בתוכנית קרב".

אז איך עשית את הסוויץ' כדי להגיע לתחרות של הנבחרת? 
"חשוב לי להגיד, אני הייתי בבאסה אחרי ההפסד, הייתי באמת עצוב, אבל אם הייתי מגיע עם התחושות האלה לנבחרת כנראה שהייתי מפסיד. בסוף אם אתה מגיע בגישה שלילית לקרב, אתה תפסיד, בגלל זה מבחינת סטטיסטית, לרוב מי שמגיע אחר ניצחון בבית ניחומים יזכה גם בארד. היו לי כמה ימים אחרי התחרות האישית, והבנתי שאנחנו עדיין לא סיימנו את המשימה שלנו. התרכזתי פר קרב, והיה לי חשוב להוכיח לעצמי ששום דבר לא הלך לאיבוד. בסוף אם אני רוצה להיות הכי טוב בעולם, אני חייב להתנהל כמו אחד כזה. אני מגיע לקרבות אם המחשבה שמי שיכנס איתי לקרב הולך "למות" בו. בסוף לעניינים האלה יש השפעה פסיכולוגית".

הזכייה במדליית הארד "הצילה" במידת מה את שליחי נבחרת ישראל, שהיו רק קרובים לבאר, עם חמישה ספורטאים שהגיעו לקרב על הארד, אך בסוף הפסידו. בדומה למה שקרה באולימפיאדת טוקיו, גם הפעם הנציגים הישראליים הצליחו להתעלות כקולקטיב, ולהביא הישג משותף.

זה מעצבן אותך כשמנסים להקטין את ההישג של מדליית ארד במקצה הקבוצתי?
"אני בעיקר קיבלתי תגובות מדהימות מאנשים. תמיד יהיו את אלו שינסו להיות נגד, גם כשזכיתי בתואר אלוף העולם היה לאנשים מסוימים מה לומר. אני לוקח את הכול בפרופורציות, מבין שמי שרוצה להגיד דברים מסוימים אז יש לו את הסיבות שלו, ומי שרוצה לפרגן, תודה רבה".

אז מה באמת יש בנבחרת שביחד אתם מצליחים להתעלות?
"יש לנו נבחרת חזקה בנשים, ונבחרת חזקה בגברים, וזה לא קיים בעוד הרבה מאוד מדינות בצמרת. אני מאוד רוצה שנראה ספורטאים נוספים שמביאים את ה"גיבוי" בקרבות. יש כבר כמה שמות כמו ים וולצ'ק, שעשה תחרות טובה, ומתן קוקלייב. אני מקווה שזה שנצליח לגלות יציבות, כדי שנראה עוד הישגים בעתיד".

השנה האחרונה הייתה שנה מורכבת עבור מוקי, ולא רק בשל העובדה שנכנס לעשור הרביעי בחייו. בתחילת השנה האזרחית מוקי, שסבל מפציעות רבות בשנים האחרונות, חווה פגיעה בכתף, שבגללה נאלץ להיעדר כמעט חודשיים. לאחר שבאליפות אירופה האחרונה הודח מוקי כבר בסיבוב השני, טבעי רק לתהות לגבי כושרו ויכולתו של מוקי לחזור לעצמו. לצד המצב הרפואי, הפיכתו של הג'ודוקא ל"סטאר", שמשתתף בקמפיינים, ובשנה האחרונה גם שחקן טלוויזיה, גם מעלה את השאלה לגבי מידת המחויבות שלו לענף.

אז מבחינת המצב הרפואי, כמה אתה קרוב ל-100% כשירות?
"אני לא במצב הכי טוב שלי, אבל אני נמצא בעלייה. מה שהיה בתחילת שנה קרה בגרנד פרי תל אביב, עליתי לקרב מכריע עם משככי כאבים מאוד חזקים, אני מזיז את היד ושומע קליקים לא רצויים, אבל כן עליתי להתחרות כי אמרתי לעצמי שאני חייב את זה לקהל הביתי, ובסוף באמת אחרי התחרות הייתי צריך שיקום תקופה. אני יודע שיש רגישויות, ושאני צריך להיות קשוב לגוף שלי, אבל תוך כדי לדעת לדחוף את עצמי כמה שאני יכול לקצה. המשחק הוא למצוא את האיזון בין שני האלמנטים כדי להגיע להישגים".

ומה מבחינת העבודות שמתלוות להיותך כוכב, זה לא בא על חשבון הספורט?
"אנשים לא יודעים באמת מה קורה בפועל, אני משלב את התחומים בצורה הכי מקצוענית שיש. חצי שנה לפני האולימפיאדה בטוקיו אמרתי לעצמי שאני לא מתעסק עם שום הרצאה או קמפיין, ואני יכול לומר שהגיעו הרבה הצעות, המון, אבל החלטתי שאני לא עושה שום דבר שלא קשור לג'ודו. אחרי האולימפיאדה היה לי פרק זמן קצר לעשות חידוש מטענים כדי שהגוף יתרפא, ובין היתר אפשרתי לעצמי לעשות דברים נוספים. הצילומים לסדרה שהייתי בה לדוגמא, היו בתקופה שהיה לי חופש בכלל. הפסדתי לא מעט כסף לפני האולימפיאדה, ובסופו של דבר הכי קל לכתוב דברים שיצטיירו יפה, אבל חבל שאנשים לא חוקרים ובודקים דברים לעומק. החבר הכי טוב שלי התחתן חודש וחצי לפני האולימפיאדה, ואמרתי לו ישר שאני לא מגיע. בסוף הגעתי רק לחופה , וב-20:30 חתכתי, ב-22:00 הייתי במיטה. גם אח שלי רצה להתחתן ולקבוע תאריך לפני האולימפיאדה, משהו כמו שבועיים לפני הטיסה לטוקיו ואמרתי לו שאני לא יכול לבוא, והוא הזיז את זה. זאת הדרך שאני מתנהל, אני ועצמי מול המטרות שלי".

ובכל זאת, לחץ או ביקורת ציבורית לא יכולה להפעיל אותך?
"יש דברים שיכולים להשפיע במידה, היו פעמים שנפגעתי מדברים שנאמרו, אבל יש דברים שמשפיעים עליי יותר, וזה האנשים שאני סומך עליהם ורצים איתי קדימה. אני מנסה ללמוד ולהמשיך קדימה. משפחה, חברים, אנשי צוות, אלה האנשים שאני מאמין בהם, ואני אקח בחשבון קודם את הדעה שלהם".

אז אם כל מה שעברת, כמה משמעותית הייתה הזכייה בארד הקבוצתי?
"זה בעיקר נתן לי אוויר, כמו שאמרתי, לא הייתי צריך את ה"אישור" הזה, זה נתן לי אוויר בזה שהצלחתי להביא לידי ביטוי את היכולות שלי, עכשיו אני כבר עם הפנים לטורניר מאסטרס הקרוב".