למה לי רומנטיקה? אין בושה בלאזרח שחקנים

נבחרת ישראל בכדורסל חזרה השבוע לשחק. ועבור בנאדם שתמיד מעוניין בנצחונה של כל נבחרת או ספורטאי ישראלי, היה די מבאס. נכון שעל הנייר, לחזור עם 1:1 משני משחקי חוץ זה לא רע, אבל ברור גם שהניצחון על פורטוגל הושג בקושי רב (יחסית ליריבה), ובמשחק השני הנבחרת די התפרקה מול הסלובנים בסגל סביר (אפילו לא החזק ביותר שהם יכולים להעמיד).

את החסרונות של הנבחרת, בוודאי בתצורה הנוכחית שלה - כשאין לנו את דני אבדיה - אנחנו מכירים. גם את בעיות העומק ואת המשבר סביב השחקנים הישראלים ומקומם בליגה. וכדי למצוא את הפתרונות ארוכי הטווח, יש כל מיני הצעות לפיתרון (ואני מומחה קטן מאוד), אבל עד שנראה אותם ייקח זמן. בינתיים, יש פיתרון שאותו עושים בכל מקום בעולם - ורק אצלנו נורא נזהרים איתו. המתאזרחים.

אפשר לראות את התופעה הזאת יותר ויותר בעולם, על אחת כמה וכמה בכדורסל. כמאמר הבדיחה הישנה שאני מקפיד להגיד לכולם (ולקבל מהם מבט מזלזל, כי זו לא בדיחה טובה ממש), לראות יורובאסקט זה לראות מפגש בין פולין לצפון מקדוניה שבו לשני הרכזים קוראים ג`ונסון. כי באירופה, לא ממש מתביישים בהבנה שאם יש מגבלות בטווח הקצר - צריך לאזרח את מי שאפשר, כדי לנסות ולתקן אותן - למען מטרת העל שהיא הצלחת הנבחרת הלאומית.

אבל בארץ, כרגיל, אוהבים לעקם את האף. גם שר פנים טוב יחסית בדמותו של משה ארבל, סוחב את האזרוח של קאדין קרינגטון ואנריק סאבוריט יותר מדי זמן. למה כל כך קשה לנו? אולי בגלל הנחת עבודה שאזרוח צריך לבוא בהכרח ממקום של קשר למדינת ישראל. ואני האחרון שיתנגד לספורטאים שקשרו את גורלם עם מדינת ישראל והשתקעו כאן (למשל, מיגל ויטור), אבל אני טוען שרק אנחנו מחפשים את הרומנטיקה. בארצות העולם הגדול, ובעיקר בנבחרות שאיתן אנחנו מתחרים בכל שנה, הרבה פחות רומנטיים - והרבה יותר פרקטיים.

קחו, לדוגמא, את לורנזו בראון. הכוכב של מכבי תל אביב הוא בן 33, נולד ברוקפורד, אילינוי. לאורך השנים הוא שיחק בשלוש יבשות - בפילדלפיה, מינסוטה, ז`ז`יאנג, גוואנגז`ו, בלגרד, איסטנבול, קאזאן ותל אביב. יש מדינה אחת שבה הוא לא שיחק מעולם: ספרד. וכל זה לא מונע ממנו לייצג את הנבחרת הספרדית בגאון, ואפילו להוביל אותה לזכייה ביורובאסקט.

ולא מעט מקרים כאלה אפשר למצוא בעולם הגדול, כולל מייק טובי - ששיחק מול נבחרת ישראל במדיה של סלובניה, למרות שהיה בלובליאנה בפעם האחרונה כדי לאסוף את תעודת הזהות. גם טי. ג`יי. שורטס, שנתן בראש להפועל ירושלים עם טלקום בון בגמר ה-BCL, מייצג את צפון מקדוניה - למרות שלא שיחק או גר בה מעולם. או האזרח הגאורגי ג`ו תומאסון (היום שחקן מכבי תל אביב), שכנראה לא יודע איפה טביליסי נמצאת על המפה - אבל כן משחק למענה.

אין שום בושה בלאזרח שחקן, גם אם הוא לא האזרח הכי מחויב או פטריוט שיש. כי בסוף, יש את הדבר עצמו - אם מישהו מוכן להקריב את עצמו ולשחק למען נבחרת מסוימת, תרומתו היא כבר מלאה וחשובה. אם הוא עוזר לנבחרת הלאומית לנצח, הוא כבר תורם למדינה שלו לא פחות מאשר אם יישאר או ישתקע בארץ. אם נבחרת הכדורסל תסיים במקום גבוה באליפות אירופה, או אם נבחרת הכדורגל תעלה סוף סוף ליורו או למונדיאל - ההישג למדינה וליוקרה הוא שווה ערך פי כמה וכמה מכל מס שאותו ספורטאי ישלם בישראל.

וכבר נהרגנו על הגבעה הזאת. כולנו זוכרים את ג`ובאני רוסו, מי שדה פקטו היה אזרח ישראלי למופת (שגם חזר לכאן אחרי הפרישה), שיחק כאן שנים על גבי שנים ולא זומן על ידי נבחרת קרואטיה. וכמה שנים התחננו כאן לשרי הפנים לדורותיהם - לקחת את השחקן שהיה הכי טוב בליגת העל, לנבחרת הלאומית, כדי לעזור לה לנצח. עד שהתעוררנו ואזרחנו אותו, רוסו כבר קיבל זימון מאוטו באריץ` המנוח - והוא כבר לא יכול היה לשחק בכחול לבן, כפי שרצה בכל מאודו.

ויש עוד מנעול שכדאי לפתוח: שאלת היהדות. כי לכל זר שנוחת בארץ, מיד אנחנו מחפשים את הקשר היהודי - איפה נולדה האמא והאם יש סבתא רבא ומה הסיכוי שיתחתן עם ישראלית. לדעתי, בספורט צריך לעשות את ההפרדה: ישראלי טוב, ואת זה גם המלחמה שאנחנו עוברים הוכיחה מצוין, לא חייב להיות יהודי. ואם אנשים שנולדו לדתות אחרות יכולים להילחם למען עם ישראל בחזית, הם בטח יכולים לשחק עבור הנבחרת הלאומית ולנצח איתה.

ברמה הפוליטית, כנראה שלשרים שמגיעים מהשקפת עולם דתית יהיה קשה להעביר את מה שאני מציע. אבל הספורט, כולו, צריך לעמוד בכל כוחו למען המטרה הזאת - להפריד בין שאלת הלאומיות והרומנטיקה, לבין השאלה הפרקטית: מה הנבחרת צריכה כדי להגיע להישגים? כך נוהגים בכל העולם, וכך אפשר בקלות גם לנהוג אצלנו. זו לא תהיה פחיתות כבוד, אלא הבנה פשוטה ופרגמטית שזה מה שצריך כדי לנצח. ולא ייתכן שרק ישראל תשחק עם סט אחר של ערכים. סט שהיא, במידה רבה, שמה על עצמה.

אז תנו לקאדין קרינגטון לייצג את נבחרת ישראל בכדורסל (ראינו כמה גארד יוצר יוכל לעזור לנו). תנו לאנריק סאבוריט את המשבצת בנבחרת (ראינו כמה ההגנה שלנו בכדורגל היא בעיה). תנו לשחקנים שמעוניינים לשחק בנבחרת, להיות חלק ממנה. הספורט ירוויח, המדינה תרוויח, והעם כולו ירוויח עוד קצת רגעי נחת - בתוך מדינה שלא נותנת לנו הרבה רגעים כאלה.

אל אל ישראל.

(תודה מיוחדת לדני דניאלי)