העיקר הניצחון: ישראל עדיין נטולת רעיונות

לשם כך התכנסנו
בתוך עננת הקריזה שעטפה כל אוהד נבחרת ישראל במהלך משחק הנצחון מול הולנד, מעניין מה היה אחוז הצופים ששאל עצמו את השאלה המתבקשת. כלומר, שתהה מה בדיוק הוא רוצה שיקרה. מהן בדיוק ציפיותיו. יש להניח, כפי שאיבחן וחידד ג'רי סיינפלד בזמנו, שהתשובה פשוטה. אוהד ספורט, קל וחומר אוהד נבחרת, רוצה שהמדים שלו ינצחו. ומתעניין הרבה פחות בזהות לובש המדים. כי זה לא באמת משנה אם המייצג שלנו על הפרקט הוא תומר גינת או תומר שטיינהאור, אם הוא גיא פניני או גיא גודס, אם הוא עופר פליישר או עופר אשד, אם הוא עידן זלמנסון או עידו קוז'יקרו. אנחנו רק רוצים שינצחו. וכן, אנחנו מבינים שאת הטורניר הם לא יקחו. וכן, אנחנו מבינים שגם מדליה לא אמורה להגיע. אבל אנחנו רק רוצים שתנצח. למה? ככה.

וכל ההקדמה הזאת נועדה להבהיר שלמרות צקצוקים אקראיים מעת לעת, אף אחד לא באמת מצפה לרמה גבוהה של כדורסל אישי, טקטי או אחר מהמייצגים שלו על הפרקט. זוכרים את מרבית הנצחונות הגדולים בטורנירים קודמים? יופי. ברובם שיחקנו בינוני ומטה. וזה לא שינה. וזה לא חשוב. אין לנו באמת ציפיות מיוחדות גם מהחבורה המסוימת הזאת. סליחה, מאחר שאני מייצג כאן רק את דעתי המרודה: אין לי באמת ציפיות מיוחדות גם מהחבורה המסוימת הזאת ולא באמת איכפת לי מהי רמת האסתטיקה בביצועיה השונים. כל מה שאני מייחל לו הוא שהיא תנצח את המשחק הקרוב. וישראל אכן הצליחה לנצח את שני המשחקים הראשונים. והתקרבה עד מאוד לשלב הבא, בברלין. שזה מה שמצופה ממנה בשלב הראשון. סליחה. שזה מה שאני מצפה ממנה בשלב הראשון, כי אי העפלה מהבית המוקדם ביורובסקט, כפי שקרה ב-2017, הוא כשלון חרוץ. והבית המסוים הזה חזק פחות ומרשים פחות מהבית ההוא, מהטורניר הקודם.

אני (לא) יודע מה עשית בקיץ האחרון
אחרי שליהגתי את כל זה ולמרות הציפיות הנמוכות, בואו נדבר קצת כדורסל, עד כמה שאפשר. כדורסל נבחרות מתחלק לכזה של קיץ וחורף. במסגרת חלונות החורף (פלאס אביב פלאס סתיו), מדובר בחבורה שמתאמנת פעמיים-שלוש והיידה לפרקט. ושם, כשאין באמת יכולת לאמן את החבורה, אין גם מקום לבוא בטענות. זה הרי ממילא ברמת ה"קחו כדור ותשחקו", א-לה שיעורי חינוך גופני בבתי הספר המצוינים שלנו. לא כך הדבר ביחס לכדורסל של קיץ. הנבחרת הזאת הרי מתאמנת מזה שבועות רבים, כולל לא מעט משחקי הכנה, כולל ה-מון זמן להגיע למסקנות, לייצר תובנות ולהטמיע אלמנטים מקצועיים.

ונכון, ההכנה הייתה רחוקה מלהיות אידיאלית. כולל משחקי אימון שבחלקם הזויים ובחלקם לא ראויים. ועדיין, קשה להבין כיצד מתייצבת נבחרת ישראל לטורניר היורובסקט הנוכחי, כשהיא נראית נטולת רעיונות ותובנות. כשהיא לא באמת יודעת מה היא רוצה מעצמה. כשהיא מציגה כדורסל נטול פואנטות טובות במקרה הטוב, ותלוש למדי במקרה שפחות. כשהיא מציגה ניהול חילופים שמרגיש רנדומלי (ונכון, ניהול חילופים רנדומלי הוא לא משהו שייחודי ליורובסקט 2022. בעבר, כפי שיספרו מטיבי לכת, היה כבר מאמן ששחקניו העניקו לו את כינוי החיבה "רנדום", מאחורי גבו – כביטוי לחוסר ההגיון שהם מצאו בחילופים שלו. ו-וואלה, זה לא באמת שינה, כי היו גם נצחונות מדי פעם). כשנדמה שהתיאום ההגנתי הוא אלמנט שבכלל לא קיים, שלא לדבר על ירידה לרזולוציות מתבקשות של טיפולים בחסימות, הכוונת השחקן עם הכדור לצד מסוים (או לאמצע) וכן הלאה. גם אתמול פתח גודס את המשחק עם אותה חמישיית הגנה נוראית מתחילת המשחק מול פינלנד. ואתמול, להבדיל ממשחק הבכורה בטורניר, המשיך גם במחצית השנייה בלא מעט חילופים והחלטות שקשה מאוד להסביר. שעליהם קשה מאוד לסנגר. ולא רק בעניינים שקשורים לז'ק כהן. ולמזלו, נתקל הפעם בנבחרת בעלת רמת כשרון מוגבל למדי, ואני עדין כאן במיוחד, שלא הענישה אותנו על טעויות רבות וחוזרות. ולמזלו, הדברים איכשהו הסתדרו בסוף, בעיקר בזכות מהלכים גדולים ומנצחים של אבדיה ומדר. מצד שני, זה כל מה שחשוב.

בדד
משחק ההתקפה המסודר של נבחרת ישראל לא עובד. נקודה. את המשחק מול פינלנד ניצחנו, בין היתר, ברגעים שבהם הפסקנו לנסות ולשחק מסודר. ובמידה מסוימת הדברים נכונים גם בכל הנוגע למשחק מול הולנד. וכשקשה לייצר בחמישה מול חמישה, בדרך כלל מנסים לגנוב נקודות, פה ושם, ממהלכי בידוד נקודתיים. כך, למשל, מריצה הנבחרת תרגיל קבוע מרגע שגל מקל נכנס לשחק, שכולל חיתוך שלו פנימה (בסט 2-3, אם תתעקשו). כך, למשל, ראינו נסיון למהלך גב לסל של אבדיה אתמול כשהוא בעמדה מספר 3 ועליו שומר שחקן שנחות ממנו פיזית. כך, כמובן, ראינו גם מהלכים מנצחים עם הפנים לסל ולא מעט כדרורים.

שזה נחמד, אבל ממש לא מספיק. קודם כל, וגם באליפות צפופה שכזו, שבה העייפות היא תמיד הפקטור המכריע, צריך לעשות הרבה כדי להימנע מכדורסל סטטי של 5 על 5. אנחנו פשוט לא מספיק טובים בזה. ואם כבר מחליטים או נגררים לשחק בקצב הכתבה, אז לנבחרת ישראל יש כמה כלים התקפיים ספציפיים שעליהם ואליהם אפשר ללכת ומהם לקבל נקודות. ואותם היא לא מצליחה לנצל מספיק טוב ומספיק פעמים. דני אבדיה כזה. ים מדר כזה. מיסמאצ'ים נקודתיים כאלה. תזמון טוב יותר, ריווח טוב יותר, הבנה טובה יותר את התגובות של המתנגד. את כל זה אפשר וחייב לעשות יותר טוב, וזה אפילו לא דורש עצירת היורובסקט לטובת מחנה אימונים. זה אפשרי לביצוע כבר במשחק הבא, מול פולין.

מה שלינקולן אמר
אברהם לינקולן, אייב בשבילכם, נעמד על הבמה באילינוי, אי שם במאי 1858, והסביר ש-A house divided against itself, cannot stand. או בתרגום שאיננו חופשי, שסופו/דינו של בית מפולג לקרוס. נבחרת ישראל הזאת מורכבת מלא מעט שחקנים צעירים יחסית, שאמורים לשרת אותנו משך שנים רבות וטורנירים רבים. כי נכון, המשימה המסוימת הזאת היא הרי קצרה ונקודתית, אבל לאחריה יבואו אחרות. כי נכון, את חילוקי הדעות והבעיות הפנימיות, (גם) בין השחקנים לבין עצמם, אפשר לטאטא מתחת לשטיח ולהמתין לטיסה חזור מברלין, אבל כמו האקדח של צ'כוב, שמונח במערכה הראשונה, הן יצוצו ויפגעו בהם ובנו במערכות ובפעמים הבאות. זה לא תפקידי ללהג ולמפות עבורכם את מצב מערכות היחסים השונות כרגע בנבחרת, מה גם שאני לא באמת מודע לכל סכסוך וסכסוך, לכל יריבות ויריבות, לכל חברות וחברות. וכן, אני יודע שכך היו הדברים גם בחלק מהנבחרות הקודמות, אבל הפעם זה מרגיש רע ומדאיג במיוחד. כחלק בלתי נפרד מההכנה הרעה ליורובסקט 2022, ניכר גם שמצב חדר ההלבשה של מיטב בנינו ידע גם ימים טובים יותר. ואם יש שם מישהו שיכול לעשות משהו כדי לשפר את הבלאגן שבפנים, אז מוטב שיקום, יעשה ויעזור כמה שיותר מהר.

שלוש נקודות לסיום
1. ים מדר סופסל ביגטיים במשחק הראשון, ובצדק. ומסתבר שזה עשה הכל חוץ מלפגוע לו בבטחון העצמי. ובצדק. מדר, שחקן יורוליג להזכירכם, פשוט חיכה לתורו. והופיע. וניצח.
2. יובל זוסמן, מהצד השני, הולך ונעלם לנו. אין לי יכולת לנתח ולהבין אם הפסיביות של זוס נובעת מתסכול נוכח המצב המקצועי/חברתי או מסיבה אחרת, אבל זה לא באמת משנה. יואיל זוסמן, שחקן יורוליג מנוסה, להזכירכם, להראות באופן אקטיבי עד כמה איכפת לו מהמצב ומהנבחרת. ולעזוב לרגע את סיפורי המנטליות של אלבה ברלין, לטובת הפגנת מעורבות והחצנת רגשות. זה רק יעשה טוב לו, להם ולנו.
3. אבדיה. גם הפעם, כמו בחלקים מסוימים במשחק מול פינלנד, הצליח לשגות פעמים רבות (מדי) בשני צידי המגרש. וגם הפעם, כמו הסופרסטאר שהוא, הצליח להפוך את המצב ככל שהתקדם המשחק. ועדיין, מוטב לאבדיה להיות יותר מחויב לדקויות ולניואנסים המקצועיים בשני צידי המגרש ולא לחכות רק למהלכים הגדולים שהוא יודע לייצר בהמשך. גם, אבל לא רק, בפתיחת משחקים.