שמחנו בתיקו, ובצדק. על ערב שהזכיר נשכחות

עשרים שנה עברו מאז אותו משחק. כן, אנחנו עד כדי כך זקנים. אבל המסר האמיתי מאותו משחק, וגם מאותו קמפיין שהיה ידוע בתור "קמפיין התיקו" - הוא ההבנה של נבחרת ישראל את מקומה במרחב. אברהם גרנט הבין שעם כדורגל יפה או נוצץ, בפרופורציות שלנו ומול היריבות אותן אנחנו פוגשים, אולי נקבל מחמאות - אבל גם נקבל בראש. וגרנט הצליח לעשות מטמורפוזה - לקחת את הנבחרת ולהפוך אותה למשהו שמתמקד בהגנה חזקה ובאגרסיביות יתרה, ואם בהתקפה ייפול משהו - זה רק הבונוס.

נדמה לי שרן בן שמעון, מי שצמח תחת ידיו של גרנט, הפנים את המסר הזה - וככה נבחרת ישראל עלתה הערב לסטאד דה פראנס. אנדרדוג מודע לעצמו - נבחרת שמבינה שהיא לא תוכל לשחק כדורגל הרפתקני (למרות הרצון של כולנו), אלא להסתגר - ולסמוך על הניצוצות שיספקו "הבניונים" של הדור הזה: אוסקר גלוך ודור תורג`מן. בתנאים שהנבחרת עוברת, כשהיא לא משחקת בבית שלה וכן - גם תחת האווירה הבטחונית הדי מפחידה, 0:0 הוא שוב - כולו ניצחון.

ובמוקד הרגע הגדול הזה, עומד כמובן דניאל פרץ. פרץ חווה ירידה מסוימת במעמדו - לאחר ההחלטה השנויה במחלוקת (בדיעבד - כולנו הרי חכמים בדיעבד) ללכת לבאיירן מינכן הגדולה, בידיעה ברורה שהוא זנב לאריות. רבות הן בדיחות הקרש שנאמרו עליו, ובתוך כל זה - קצת שכחנו שיש סיבה שהוא שם. ופרץ, היום כשכל הזרקורים מופנים אליו וכשאחרי הרבה זמן הוא גם מקבל את ההזדמנות בשער, הראה שעם כל הכבוד לכולם - לנבחרת ישראל בדור הזה יש שוער אחד ברמה אירופית טובה. וזה האיש שגדל במכבי תל אביב.

אבל אולי דווקא אחרי הערב, שבו שוב פרץ הוכיח את הרמה הנהדרת שלו - נשאר רק להתפלל: שישחק, שישחק, שישחק. דניאל פרץ צריך לשחק באופן קבוע, גם אם זה אומר לרדת מעט ברמה. באיירן מינכן לא תרוויח ממנו שום דבר כל עוד היא תשמור אותו על הספסל, אי שם בין סוון אולרייך לאפסנאי. היא, וגם הכדורגל שלנו, ירוויחו הרבה יותר ממצב שבו פרץ משחק ומפגין את היכולות שלו תמיד, ולא רק ברגע ניסי - כמו המשחק הנדיר שהיה לו אתמול בפריז.