אליפות אירופה בהתעמלות מכשירים מתקרבת, והיא כמובן תועבר בשידורים ישירים בערוץ הספורט. הנציג הישראלי הבולט ביותר שכמובן נעקוב אחריו הוא ארטיום דולגופיאט, האלוף האולימפי שלנו וגם אלוף העולם המכהן, שהתארח בפודקאסט האולימפי אצל מירי נבו ועודד הלפרין. בראיון המיוחד, סיפר המתעמל על מה שעבר עליו במהלך אליפות העולם בשבת השחורה. וגם: ההתמודדות עם פציעות, העלייה מאוקראינה, השינויים מאז הזכייה בטוקיו וההכנות לתחרויות לקראת אולימפיאדת פריז.
האזינו >>>
להאזנה באפליקציית 5RADIO, לחצו כאן.
להאזנה בספוטיפיי, לחצו כאן.
להאזנה באפל, לחצו כאן.
מה אתה מתכנן לאליפות אירופה?
"אני מתכנן לעשות קרב רב, גם בשביל הקבוצתי ובשביל הכושר, שיהיה כושר טוב לאולימפיאדה. אחרי אליפות אירופה אפסיק עם הקרב רב ואתחיל לעבוד על שני מכשירים. השני חוץ מהקרקע זה הסוס סמוכות, אבל בעיקר בשביל הכושר. גם בטוקיו עשיתי את זה. אליפות אירופה זו תחרות מאוד חשובה, ואחריה תהיה לי עוד תחרות אחת, גביע העולם בסלובניה".
איך אתה מרגיש?
"קשה, קשה מאוד. אני עובד על קרב רב אז כל הגוף כואב. נתפס לי הצוואר ואני מטפל בזה הרבה. זה לא מאוד משפיע על תרגיל הקרקע אבל מפריע לשאר המכשירים. יש לי גם כאבים ברגל ליד האכילס, איזו עצם שלוחצת שם. עשיתי כמה זריקות אבל זה עדיין לא ממש נפתר. יחסית אצל כולם זה ככה בענף הזה, אני נחשב אחד שלא נפצע הרבה. בהתעמלות אין דבר כזה שאתה לא קם בלי כאבים. יש לי קרע בכתף, עשיתי MRI ב-2020, אמרו ניתוח או פשוט לחזק, ולא רציתי להיכנס לניתוח. אני מחזק לפני כל אימון, וזה עדיין כואב לי, אבל חיים ככה. הפעם האחרונה שלא כאב לי כלום? לא, לא זוכר".
איך הייתה העלייה לארץ?
"אני זוכר שכשירדתי מהמטוס בפעם הראשונה לא הצלחתי לנשום שתי דקות, היה מאוד קשה להתרגל לשינוי מזג האוויר וללחות. ההחלטה נכונה? כן. אני זוכר הכל מגיל 12 מהעלייה לארץ. נתנו לנו כעולים חדשים חדר בתוך דירה, עם שתי מיטות לארבעה אנשים. גרנו שם שבוע, ולמחרת סרגיי (המאמן) פגש אותי בפעם הראשונה, לקח אותי לאולם והראה לי הכל".
איך סרגיי ידע עלייך?
"המאמן שלי שם, כשהוא ידע שאנחנו רוצים לעזוב את אוקראינה, אמר שהוא מכיר מישהו שעובד פה בארץ. הוא היה בעיקר עם ילדים קטנים, אז הוא זה ששלח אותנו לסרגיי. האימון הראשון שלי בישראל? האולם היה מפוצץ, לא כל כך רגיל לזה. זה נכון שהייתי ביישן, אבל כן אפשר לומר שבמובן מסוים היה יותר קל מאשר סתם להגיע לכיתה כילד עולה חדש. למדתי את השפה העברית באולם".
מתי ידעת על הפוטנציאל שלך?
"באזור אמצע כיתה יא' הייתה לי החלטה או להמשיך ללמוד או לעזוב את הלימודים והתמקד בהתעמלות. היו לי קצת בעיות עם ציונים, ואמרו לי שאם אני טס למחנה אימונים אז אני עוזב את בית הספר, או שאני עובד על הציונים שלי. אז טסתי ועזבתי את בית הספר הזה, ואז העבירו אותי לבית ספר פרטי כי הייתי על תקן של עולה חדש. לקראת סוף יא' אמרו לי שאני לא נחשב עולה חדש כבר, וזה אומר שאני רוצה לעשות בגרות מלאה, שזה מאוד קשה לי. אז ישבתי עם המאמן ועם אמא ואבא, הם אמרו לי שאני בטוח צריך ללכת להתעמלות, אמרתי לעצמי שזה צעד מאוד חשוב".
"היו רגעים באותם זמנים שרציתי לצאת עם חברים. זו הייתה תקופה שהיו לי בעיות בבטן, ולפעמים הייתי אומר שיש לי כאבים בבטן רק כדי לא להתעמן כדי שאוכל לצאת עם חברים. אחרי זמן מסוים הבנתי שגם ההורים משקיעים בי, גם סרגיי משקיע בי, אז אמרתי לעצמי שאני חייב לשמח אותם ולעשות הכל כדי שהם יהיו מאושרים, אז חזרתי לאימונים".
אתה אוהב להתחרות?
"האמת שלא כל כך, ככה ככה. הרבה שואלים אותי את זה. לילה לפני אני בסדר, אני ישן טוב, נרדם בכל מקום. בפריז באמת אני מתחרה ביום הראשון שאחרי טקס הפתיחה, אנחנו כמו תמיד לא נלך לטקס. תחרות זה משהו שמכניס אותי ללחץ, אני מגיע לחוץ. אני כמובן נותן את כל כולי, וזה לא שאני לא אוהב ולא רוצה. זה בעיקר לחץ".
איך זה קורה ששמים פוקוס על מכשיר מסוים?
"התחלתי לקפוץ ולעשות תרגילים טובים וגם להצליח. הפציעות סוג של עוזרות להבין. אתה שם את כל הקלפים על מכשיר, אתה רואה באיזה מכשיר אתה טוב ובאיזה אתה פחות. בטבעות אני ממש לא טוב. כמה שניסיתי להיכנס לכושר לא הייתי מגיע לדרגת קושי גבוהה בזה. שולחן קפיצות? פה הפציעות ברגליים בעייתיות. אני רוצה להשאיר את הרגליים בשביל הקרקע. צריך בשולחן קפיצות שתי קפיצות, אולי אחת אני יכול לעשות".
מה השתנה בחיים מאז שאתה אלוף אולימפי?
"התחילו יותר לזהות אותי. זה הדבר העיקרי. כמו שדמיינתי? אני חושב שאפילו קצת יותר. אני לא כזה חשבתי שאזכה בזהב. האמנתי שאני יכול, ואפילו אמרתי בראיון בערוץ הספורט שאהיה שמח מכל צבע מדליה. איפהשהו כן האמנתי שאפשר לקחת זהב, אבל כשלקחתי זה היה מטורף. לקבל דרייב חזרה להמשיך? קודם כל לפני טוקיו החלטתי שאמשיך להתחרות לא משנה מה, לא משנה התוצאה בטוקיו. זה עזר לי להמשיך הלאה. כשחזרתי לארץ לקח לי שבוע להבין מה קרה ולהתחיל להאמין בזה. אחרי זה נחתי, ואז אמרתי שאני חייב לחזור, כי קודם כל זה הפרש של שלוש שנים במקום ארבע, וגם בקרוב מתחילות תחרויות חדשות וצריך להכין תרגיל חדש, בגלל השינויים בחוקה. להכין תרגיל בשלושה חודשים זה יחסית מעט זמן, אז ככה נכנסתי די מהר בחזרה לאולם והמשכתי לעבוד".
"כשבאתי לתחרות הראשונה בגרמניה כולם החמיאו על זה שאני אלוף, זה קצת הטריד אותי, ואחרי זה נפלתי שם בגמר. הרגשתי שיש לי עדיין על הכתפיים את התואר של אלוף אולימפי, ומאז אמרתי לעצמי שיש לי עוד שבוע תחרות בדוחא, אני חייב לעזוב את כל זה ויש לי רק את פריז לחשוב עליו. כל מה שלפני זה לא חשוב יותר. צריך פתוח דף חדש ולא לחשוב על טוקיו יותר. יש לי עדיין רעב למרות הזכייה, אבל אני עדיין לא חושב על פריז כי יש קודם את אליפות אירופה. לפעמים אני מסתכל על כמה זמן נשאר עד פריז ואני בהלם".
"באליפות עולם אחת היה לי מקרה שבאתי לעלות לתרגיל קרקע, הרמתי ידיים לצדדים ונתפס לי השריר התלת-ראשי. אמרתי לעצמי 'שיט, מה אני עושה עכשיו?', כל התרגיל התרכזתי בלנסות שזה לא יתכווץ לי. פחדתי שבאחת הנחיתות משהו יקרה".
עד כמה המעמד של האולימפיאדה יותר גדול בעינייך?
"בהתעמלות זו נחשבת תחרות קצת פחות גדולה מאליפות העולם, כי יש פחות מתחרים. אבל זה כן תמיד המתחרים הכי טובים. אבא שלי שנה לפני טוקיו שלח לי סרטון של איזו רוסייה שהמאמן שלה אמר לה 'למה את לחוצה? זו אותה תחרות כמו תמיד, אותם מתחרים ואותם שופטים. רק השם יותר גדול'. זה גם משהו שלקחתי עם עצמי. למדתי משהו מטוקיו? אני קצת יותר מנוסה בכל מה שקשור למסביב לתחרות. מקווה שיהיה לי פחות לחץ. ההבדל עם יש קהל או אין קהל? אצלי זה לא משנה. ב-2017 הייתי בתחרות והיו שם כל כך הרבה אנשים. אתה לא שומע את עצמך רץ אפילו, וזה הלחיץ אותי מאוד. זה היה שיעור טוב".
בוא נגיע ל-7 באוקטובר כשהיית באליפות העולם, מתי אתה מבין שמתרחש משהו?
"ישר על הבוקר. התעוררתי מההודעות של צבע אדום. בבלגיה זה היה עוד שעה אחורה, 5:30 אצלנו. כיביתי את הטלפון וחזרתי לישון, קמתי ב-7:30 שם שזה 8:30 בארץ. היו מלא הודעות ולא הבנתי מה קורה. התחלתי קצת לקרוא, הבנתי שזה משהו שלא היה אי פעם, הבנתי כמה זה חריג. דיברתי עם חברה שלי, היא אמרה שההורים בסדר. בארוחת הבוקר כולם דיברו על זה, הייתה אבטחה שם שהראו אחד לשני סרטונים, גם לצוות שלנו. תפסתי על זה פאניקה, זה הכניס אותי לפאניקה שלא ידעתי איך לצאת מזה. לא הסתכלתי על מה שהראו. דיברתי עם כל המשפחה שלי ואז סגרתי את כל ההודעות, ניסיתי להתרכז בתחרות. זה היה מאוד קשה. הייתי בלחץ וקצת רעדתי, לא יכלתי לא לחשוב על זה, אז כיביתי את הטלפון וחשבתי רק על התחרות, על התרגילים וזהו. הייתי לבד בחדר, אז לא היו הפרעות, וכשנסענו באוטובוס לאולם כולם המשיכו להראות דברים אחד לשני, אז עצמתי עיניים והשתמשתי באוזניות שלא אשמע כלום. נסעתי בעיניים עצומות, וכשהגענו לאולם יחסית הורדתי את זה והתרכזתי בתחרות".
היה בטח פורקן לזכות בזהב.
"לא היה לי אכפת מהזהב. ירדו לי דמעות. היה מזל שבאולם אחרים לא כל כך ידעו על זה, אז אף אחד לא שאל אותי. אם היו באים ומתעניינים, זה בכלל היה מוציא אותי מריכוז. היום כבר זה פחות משנה לנו כי אנחנו מתאמנים רגיל. קצת קשה לטוס בגלל הביטולים. אנחנו מתאמנים בוינגייט, שם לא הייתה אזעקה אחת. אז הכל רגיל".