הוא לא ראוי

זה לא אתה, לברון, זה הם. כי ניצחונה של דאלאס הוא ניצחון הרוח והכדורסל, גבורתו וקידושו של עידן התמימות. ב-2007, אז הגיע ג'יימס לראשונה לסידרת הגמר ושמע מכל עבר את כינויו כיורש למייקל ג'ורדן, דירק נוביצקי והמאבריקס הודחו בסיבוב הראשון בפלייאוף. כל זאת שנה אחרי ששמטו יתרון 0:2 ו-13 נק' במשחק 3 מול מיאמי וראו את דוויין ווייד מנפץ במחי יד את חלומם ומביא את ההיסטוריה לסאות' ביץ'. לנוביצקי (שמהיום צריך להיות מכונה בעיניי I. LEGEND) היה אז את האומץ לצאת בגלוי מול המצלמות ולהודות שאחרי כל מה שעבר נזקק לטיפול פסיכולוגי כי הלחץ הרג אותו. ארבע שנים אחר כך הגלגל התהפך, ומה שלברון יזכור מהעונה הזו שהייתה כל כך אמורה להיות שלו יסתכם ב-3 דברים: רבע רביעי אליו פשוט לא יכול היה להגיע, לחץ שגרם לו לקרוס ולראות את נוביצקי מניף את הגביע ומממש את חלומו שלו.

זה לא אתה, לברון, זה הם. כי בעוד אתה ודוויין ווייד הסתלבטתם על מחלת הפורוורד הגרמני וזילזלתם, כראוי לדור השחקנים הצעיר שהכל בא לו קל מדי, ניצבו מנגד ג'ייסון קיד שכבר הפסיד פעמיים בגמר, וטרי ונוביצקי שחוו את ההשפלה ההיא ב-2006. "ג'ייסון אמר לי 'תמשיך לדחוף קדימה'. תזכור את 06'", גילה הג'רמנייטור בסיום. אתם אלו שסירבתם לספר ולענות לשאלות הקשות אחרי משחקים, התחצפתם לעיתונאים וחשבתם שים הכספים, המעריצות והדימוי הסלבי יעשה את העסק לקל יותר גם ללא הצורך במוסר עבודה. או מוסר בכלל. ההפסד בגמר הוא שיעור, במיוחד בכל הנוגע למורשתו הלג'נדרית של נוביצקי, שהמתין, חיכה ואחרי 13 שנים עשה זאת זה בצורה המדהימה ביותר שניתן לדמיין. רגע לפני שהכל הסתיים הוא הסתיר את פניו בחולצתו ודילג כשהוא בוכה מעל שולחן ורץ לחדר ההלבשה להתייחד, בלי הפגנת שמחה מול עיניכם כפי שעשיתם מולו לא מעט פעמים לאחרונה. בלי עוד כוכב על לצידו. בלי שני סופרסטארים. לבד והכי צנוע שאפשר. הכי אולד סקול שיש.
 
זה לא אתה לברון, זה הם. אולי לא קבוצה מהטובות שנראו אבל הכי טובה נגדך. כי היא הבינה איך מפצחים את סודך: כיווץ ההגנה בצבע בשני שחקנים וליווי תנועתך עם שלישי. ובעצם, פשוט התייחסה אליך כאחד האדם, כעוד שחקן, במקום להיכנס להיסטריה לנוכח שמך. אז מה תגיד עכשיו, שגם הפעם הצוות המסייע לא היה טוב? הרי בלי ווייד זה היה נגמר בסוויפ, השני שלך בגמר.

זה לא אתה לברון, אולי בעצם זה אנחנו. אנשי התקשורת שהמליכה אותך עוד לפני שעשית צעד ראשון בבית הבובות הקרוי NBA. אלו שתמיד מחפשים את התחליף והמחליף, יורש העצר והאיש שייכנס לבית המלוכה. גם אנחנו ראינו אותך ואת חבריך משחקים כדורסל גובל באימפוטנציה במשך ימים, וברגעים החשובים ביותר בקריירה שלכם מרימים ידיים בבושת פנים ומוותרים. כמו שויתרת על קליבלנד. שלוש פעמים השבוע חזר קרלייל על משפט שייחרט בספרים: "אנחנו לא משחקים כדורסל באוויר אלא על הריצפה. אין לנו שחקנים שעפים גבוה מדי, אבל יש לנו שכל וביצים". וכמה שהוא צודק. כי לך, לברון, לך ולחבריך, אין מזה ומזה. ואולי גם לנו, כי היום למדנו שגם לנו נותר ללמוד משהו על כדורסל טהור ונכון. כזה שבא מהלב.
 
זה לא אתה, לברון. אתה עדיין לא אלוף ה-NBA. אלו גם לא כישוריך. אתה גם לא ראוי.