"התוכנית להצלת הכדורגל הישראלי", זעקו השבוע הכותרות. מתקנים, מאמנים, ועדות, אקסלים מפה ועד אוסטריה בישרו לכולנו – תרכשו כורסא נוחה, תתרווחו וצפו לכם בליגה שעוד תהמם אתכם. הכל יפה, הכל נכון, אבל מה זה משנה כששומרי הסף עומדים על קו השער ומונעים כל ניסיון לראות פה כדורגל?
והרי בשורה למאמנינו האמיצים – כל המשחקים משודרים, התקצירים עולים לאתרים, ו-"שירים ושערים" ירדה משידור ב-2016. אנחנו רואים ושומעים הכל ולאחרונה בעיקר המומים מהמוצר שממשיך להתקלקל לנו בכאב מול העיניים.
דיבורים כמו חול
ב-24 המחזורים הראשונים, 22 משחקים הסתיימו ב-0:0 ולהלן מיטב ההסברים שקיבלנו לאחרונה. נשבע שלא נגענו.
• מרקו בלבול אחרי הדרבי – "הרוח החזקה ותנאי המגרש השפיעו רבות על איכות המשחק" (3 בעיטות למסגרת ב-90 דקות). שרון מימר הגיב: "היה חסר לנו הגרוש ללירה (איום אחד למסגרת ב-90 דקות).
• תומר קשטן אחרי 0:0 נגד אשדוד בבית ('גלגול' אחד למסגרת של נועלת הטבלה וגם הוא הגיע בדקה ה-62): "שלטנו במרכז המגרש".
• ניר קלינגר אחרי ה-0:2 על רעננה (איום אחד, שני שערים): "הצלחנו לתפקד תחת הלחץ". אגב, החבורה של מנחם קורצקי הוסיפה איום משלה ב-90 דקות.
• קובי רפואה אחרי ה-0:0 נגד רעננה (השביעי העונה!) – "מה ציפיתם? שאשחק פתוח ואקבל שלישייה? (רעננה עם 0.7 שערים העונה).
• בלבול אחרי ה-0:0 נגד מכבי נתניה: "היתה לנו חסרה רגל מסיימת". (בהזדמנות נשמח לדעת מי זו הרגל הזו?).
נחסוך מכולנו את הלהיטים "עמדנו טקטית נכון" ו-"ניטרלנו אותם" ונמשיך. 6 קבוצות העונה כובשות מתחת לשער למשחק. 8 מתוך ה-14 עם הפרש שערים שלילי. שיאנית התיקו בכל עונה 17/18 היתה הפועל חיפה עם 11 כאלה ב-36 משחקים. להפועל ת"א יש כבר 13 ועדיין לא סגרנו סיבוב שני. צודקים האדומים, בליגה של 2 נקודות, הם היו כבר נושקים לשישייה הראשונה.
המרדף אחרי הרצון לא להפסיד כבר מזמן הביס את הרצון לנצח. האמונה העיוורת בבינוניים דורסת את הפנטזיסטים. לפעמים יש תחושה שבעידן של היום, ראובן עטר ושלום תקווה בשיאם היו מחכים "לעשות שינוי מהספסל".
הבעיה של חבורת "טקטיקה מעל הכל" בולטת העונה מול הדריסה של מכבי ת"א. שהרי מאבק האליפות נגמר לפני שהתחיל שהלחץ והאימה השתלטו על רגליהם של שחקנינו הגיבורים ולכן נשאלת השאלה. למה בעצם לא לנסות לתת את השואו למענו עוד מגיעים למגרשים. הייתכן שהם מחונכים כבר מהמחזור הראשון שהם מ-פ-ח-ד-י-ם?
לכבוש בשתי מחציות? השתגעתם?
ועכשיו לשאלות - למה נניח בהולנד נכבשים 3.7 שערים בממוצע למשחק? מדוע סלובניה, שאגב תתארח כאן בישראל בחודש הבא, מתפארת במקום התשיעי באירופה עם 3.2 שערים למשחק?
אז מי האוהדים שסובלים יותר מכולם? 54 אחוזים מהמחציות הראשונות של רעננה והפועל ת"א למשל מסתיימות בתיקו מאופס? יותר מחצי! למה אוהדי מכבי חיפה נאלצים לסבול כשב-50 אחוזים מהמשחקים שלהם הם יורדים להפסקה בלי לראות גול אחד לרפואה (לא קובי)? מזל שמכבי ת"א פה, כשב-19 מ-24 המשחקים שלה יש כדור כלשהו ברשת בחלק הראשון של המשחק.
תנחומינו הכנים גם למשה חוגג, שב-6 משחקים בטדי, הוא יורד לאכול במחצית בלי שראה גול (לא שבהמשך המשחק יש איזושהי בשורה). זו לא מקריות – החשש להמר, לתקוף ולרצות נדחה במקרה הטוב לחצי השני.
הידעתם כי הקבוצה של יעקב שחר כבשה רק במשחק אחד בשתי המחציות של ההתמודדות מתוך 24?! בוודאי לא תיפלו מהכיסא כשנבשר ש-5 קבוצות סה"כ לא כבשו בבית בשני חלקי המשחק. בקיצור, מפחדים לכבוש, לא אוהבים לחגוג והכל בשם הטקטיקה.
ונסיים על התחושה המוכרת שעוברת על כולנו כשאתם סופגים ("גול מהיר ואנחנו הופכים"). עד כה בשבעה חודשי כדורגל, 4 קבוצות בלבד הפכו מפיגור לניצחון יותר מפעם אחת. אל תצפו, לא תתאכזבו.
אז מה המסקנה החותכת ממצב הביניים הזה? שאנחנו מודאגים. אלה שמתעקשים שהדרבי התל-אביבי גדול מכל גמר אלופות, שמכבי ת"א – מכבי חיפה מאפיל על כל סופרקלאסיקו. רק שעוד לפני שמגייסים מוחות אירופיים ותהליכים בומבסטיים (שלעד יטענו ש"צריך להתחיל את המהפכה מהנוער"), חייבים לנקות את חלון הראווה שממשיך להתלכלך ממחזור למחזור.
כדורגל ישראלי יקר ואהוב, אני לא התייאשתי ממך. לפחות עוד לא.