גביע העולם ב-1990 נמתח כמו מסטיק מטונף שנדבק לסוליית הנעל. טוב, לפחות מבחינת ארגנטינה. סגל אפור, ומגעיל יותר למראה מאשר בזכיה 4 שנים קודם לכן, החל רצף של תקלות שהסתיים באחד הגמרים המבחילים בהיסטוריה. והכואב שבהם.
הכל התחיל עם המכות של קמרון המפתיעה והשער של אומאם ביאיק, המשיך עם הפציעה של השוער נרי פומפידו מול ברית המועצות והגיע ל-1:1 המתסכל מול רומניה. ה-0:1 על ברזיל בשמינית היה חגיגי וחשוב, אבל המשחק עצמו היה מורט עצבים. דו-קרב הפנדלים מול יוגוסלביה ברבע נערך באותה מגמה: מראדונה החמיץ מהנקודה, גויקוצ'אה הציל בדרך נס וחזר על מעלליו נגד איטליה. תמיד בקושי.
ארגנטינה הגיעה לגמר ברומא עם ארבעה שחקנים מושעים. על הדשא נתקלו מראדונה וחבריו בדבר הכי קרוב למכונה גרמנית שנראה מאז, ועדיין הצליחו להיראות מכוערים יותר. זה היה מאבק אלים, חסר ערכים ספורטיביים וטעון ביצרים של שנאה ונקמה. כל אלה לא היטיבו עם האלביסלסטה לרגע.
פרנץ בקנבאואר, מאמן גרמניה דאז, הגיע הכי מוכן שיש ליריבה. עם קצבים כמו אאוגנטאלר, ברהמה, בוכוואלד וקוהלר הוא ביתר את הקבוצתיות הארגנטינאית. המאנשאפט יצאה חזק לכל מוביל כדור ונעלה כל נתיב בו ניסה מראדונה לפעול. המוצא היחיד הפך לאגרסיביות, שמהר מאוד הוחלפה בברוטאליות.
מונסון הפך למורחק הראשון בהיסטוריה של גמרי המונדיאל, רודי פלר נעזר בסנסיני למטרות צלילה, ברהמה כבש מהנקודה הלבנה ודסוטי ספג צהוב שני כדי להשאיר 9 חברים להמתין לשריקת הסיום.
מכל בליל הרפש הזה יצא לותאר מתיאוס עם הגביע בין ידיו. בצד התפרק לו, שבור לב ודומע, הכדורגלן הגדול בעולם. כל טיפה שזלגה על לחייו גזלה עוד מנה מאהבת המשחק, ופינתה חלל לציניות. כך זה הרגיש אז, הדמעות של דייגו ארמנדו מראדונה שטפו הלאה את התמימות.