שלום לתמימות

מגעיל; מכוער; חסר חן; בנייה עתיקה של שנות החמישים; בוץ בכניסות בחורף; משתנה על הקיר בכניסה לאצטדיון; סל שמסתיר את כר הדשא וכמובן, עמודי תאורה שמסתירים את המגרש ב-4 טריבונות שלמות סביב המגרש. סביר להניח שעבור רובכם זהו אצטדיון וסרמיל, המגרש האחרון בישראל שמהווה קשר בין עידן התמימות, לבין המסחריות שכורתת את הענף, הופכת את האוהדים לקהל תיאטראות ומפחיתה את התשוקה למשחק.

אוהדים רבים בכדורגל הישראלי חוו בשנים האחרונות את הטרנספורמציה הזו. בבירה עברו מישיבה על גדרות ימק"א לכסאות נוחים בטדי, אוהדי החיפאיות עזבו את קריית אליעזר המיושן לסמי עופר, אוהדי נתניה ירדו מהעצים שמחוץ לקופסא למושבים נוחים באצטדיון החדש והאורווה הפכה למושבה. כל אותם אצטדיונים ותיקים פינו את מקומם בהיסטוריה לטובת מתקנים מחודשים ויפים, אך ללא כל קשר למה שהיה לפני כן, החוויה השתנתה ב-180 מעלות.

״I give her my heart but she wanted my soul But don't think twice, it's all right״ (בוב דילן, Don't Think Twice Its Alright)

בשנת 1993 הופיע בוב דילן על הדשא בווסרמיל, ואין שורה שמסמלת יותר מהשורה הזו את התחושה שכל אוהד הפועל באר שבע מכיר. כמה שעושים הכל בשביל הקבוצה, כמה שנותנים את הלב, אין ישועה ממנה והיא לאט לאט נוגסת בנשמה. לא מספיק שהמועדון דשדש בשני העשורים האחרונים, מאז שנבנו המגרשים החדשים ברחבי הארץ, האוהדים נאלצו להפוך לסנגורים ולהסביר למה גם אצלנו לא מצטרפים למהפכה. זאת, למרות שגם אנחנו לא באמת הבנו. אז היום, לקראת הפרידה, הגיע הזמן רק לומר תודה למקום שבו אלפים נולדו, התבגרו, התחנכו והפכו לאנשים בוגרים ואוהדים שרופים.

אף אוהד שגדל בבאר שבע לא ישכח את הפעם הראשונה שנכנס לשער 2, ראה את המגרש/היפודרום לנגד עיניו ושמע מיד את צעקות הקהל "אוללה, אוללה, הפועל באר שבע". הריסתו של וסרמיל מסמלת בעיני גם את התמימות שאבדה בכדורגל הישראלי ואת התמסחרות הענף. עוד לפני שנאסר לעשן סיגריות בשרשרת במגרשים, כל אחד מבאי האצטדיון ב-40 השנים האחרונות יאמר שחלק בלתי נפרד מאווירת הקרב שהייתה במגרש הזה, הייתה מהולה בעשן הסיגריות המיתמר ובקולות של האנשים שהמגרש הזה היה עבורם בית אמיתי - החל ממוכר הסיגריות הישיש, שהיה צועק בשארית כוחותיו ומציע את מרכולתו במחיר כפול ממחיר השוק לאוהדים ועד יוסף יוסף המיתולוגי שאחראי על מערך הנקיון בווסרמיל.

אבל לא רק עבורם וסרמיל היה בית. גם עבור כל אוהדת ואוהד של הקבוצה שחשו שלמרות שהמתקן מיושן זהו המקום הכי יפה בעולם. ובאמת, וסרמיל היה עבורנו הרבה מעבר לסתם אצטדיון. התשוקה של האוהדים על הגדרות יחד עם הריחוק מהמשטח יצרו אווירה קצת מוזרהֿ, אבל לפחות בבאר שבע אף פעם לא התלוננו שאין אווירת כדורגל.

 אם הקירות של המגרש היו יכולים לדבר מתוך כל השתן שנספג בהם במשך השנים, דבר שבכל מגרש מודרני היה מזכה את המשתין בקנס עסיסי, הם היו מצליחים לספר את סיפורה של העיר כולה. מימים של שחקנים שעובדים באגד למחייתם ומשחקים בשביל הכיף עד העת הזו בה כל שחק נוער חושב את עצמו לכוכב גדול עוד לפני שקרע זוג נעליים. מימי ברד ואביטן, דרך סיאד חלילוביץ' וג'ובאני רוסו, ועד בוזגלו וברדה. מיוהאן קרוייף וברצלונה בגביע אופ"א, דרך בוב דילן בהופעה חיה ועד ערבי סליחות באצטדיון לפני יום הכיפורים עם הרב בצרי. מעיר קטנה בלב המדבר למטרופולין בהתהוות אליה נוהרים סטודנטים מכל הארץ. הכל וסרמיל ראה, ועכשיו הגיע גם הזמן למשחק האחרון ולפרידה הבלתי נמנעת.

 תודה לך ארתור וסרמיל.