אפשר גם אחרת

הכי קל לסכם בכל שנה מחדש את מה שעבר על הספורט הישראלי, לשחוט אותו ולחורר אותו עם חיצי הביקורת. גם אנחנו עושים את זה כאן על בסיס כמעט יומי. אבל יש פעמים שבהן צריך להרים את הראש ולראות דברים, הישגים ותופעות, לאו דווקא כאלה מהדשא או הפרקט, שמשנים את פניו של הספורט הישראלי ונותנים תחושה שהוא חלק מתרבות אמיתית. הנה כמה מהתופעות שהראו בתשע"ד, שגם בספורט שלנו יש רגעי חסד מופלאים:

1: כמה אנשים שווה הודעה אחת בוואטסאפ?
זה התחיל בהודעת וואטסאפ של אוהדי מכבי חיפה. בימים הלא פשוטים של מבצע "צוק איתן" והידיעות על הנופלים בכל יום, הספורט הישראלי השרה על העם כולו. שון כרמלי, חייל בודד שעלה מארה"ב והתגייס לגולני נפל בקרב בעזה. הוא היה אוהד מכבי חיפה וחבריו מהיציע ביקשו רגע של חסד כדי שלא ייקבר לבד. בשעה 23.00 בלילה בית הקברות בחיפה נראה כמו אצטדיון דומם. 20 אלף איש, אוהדי מכבי חיפה, ואוהדים מכל הארץ הגיעו והראו שאפשר גם אחרת. על הקבר הונחו דגלי מכבי חיפה, הפועל ת"א, מכבי ת"א ומה לא. אלפים בדממה ואחווה צעדו אחר ארונו ברגע שייחרט לעד. רגע שמראה שמאחורי כל צעיף ולא משנה באיזה צבע, ישנם בני אדם שיש בהם הרבה מהמאחד ופחות מהמפלג.

2: כשהאצטדיון מרגיש כמו אולם קולנוע
סוף תשע"ד קירב את הספורט הישראלי, לפחות במעט, למשפחת עמי הספורט. האצטדיון החדש בחיפה והארנה בירושלים נפתחו והראו שאפשר ללכת ולראות ספורט כחווייה, כבידור וכחלק מבילוי. לא עוד צפיפות ביציעים מלאי דוחק, שירותים כימיים מסריחים בחוץ, זוויות צפייה בלתי אפשריות, יחס משפיל בכניסה ועשן סיגריות מטריד. פתאום אפשר לראות כדורגל בישיבה, לבוא לפני המשחק בנחת, למצוא שירותים נקיים, ליהנות מחווייה תרבותית, להביא את הילדים ולהרגיש שזו לא בושה להגיע לאירוע ספורט. בשנה הבאה ניפטר מהאסון בווסרמיל כאשר בבאר שבע יהיה מתקן חדש, השיפוץ המתוכנן בבלומפילד, האולם החדש בת"א וזה שעומד להיפתח בחולון מכניסים אותנו לעידן תרבותי חדש. בלי עשן הסיגריות, בלי יריקת הפיצוחים. בסוף אפילו עוד נראה כאן גם רמה שמתקרבת לאירופה.

3: כרטיס לכל כיס
סוף-סוף הפסקתם להיות פראיירים. הבנתם שאתם מוציאים יותר מדי כסף, הרבה יותר מדי, על המוצר שאותו אתם הולכים לראות. קלטתם שהכוח בידיים שלכם. אומנם ההפנמה אינה מוחלטת עדיין, אבל אוהדי הכדורגל מבינים ששנים הם שילמו המון בזמן שבמדינות כדורגל "קטנות" כמו גרמניה שילמו פחות מהם באופן יחסי. גם אם התהליך הוא איטי והורדת המחירים היא מינורית עדיין, קיץ תשע"ד הראה שאוהדי הכדורגל הישראלי הם לא רק עדר שיאכל את כל מה שיאביסו אותו, אלא כח צרכני שיש להתחשב בו.

4: הספורטאים האולימפיים הופכים למותג
תמיד הם היו בודדים, ראו את הכסף הולך לכדורסלנים ולכדורגלנים, והביטו מהצד איך בכל קמפיין פרסומי בכלל לא סופרים אותם. אבל תראו את ירדן ג'רבי. מבט אחד בפרופיל הפייסבוק שלה יסביר את כל הפואנטה. שלושה ספונסרים מסחריים, חוץ מתמיכה של אתנה והוועד האולימפי. תמיכה מסחרית כאילו ירדן היא קבוצה, וברור שג'רבי היא מותג. זה התחיל באריק זאבי שהיה מאומץ על ידי מגדל, אבל כיום להיות ספונסר של ספורטאי אולימפי זה טרנד. אלכס שטילוב מאומץ תקופה ארוכה על ידי יענקל'ה שחר, גם בריבקין יש תמיכה, וככה צריכה להתנהל מדינה שמכבדת את ספורטאיה. הספורטאים הללו הם הראי הישראלי, הם הכי משלנו, לא כאלו שמנשקים חולצה ולמחרת מוכרים את עצמם בשקל וחצי יותר. אלה אנשים של מוסר עבודה גבוה, מנטליות מנצחת והקרבה אין סופית עם בדידות עצומה בשביל עצמם ובשם המדינה שלהם. רק שיימשך כך.

5: השאיפה למצויינות הוכיחה את עצמה
מכבי ת"א בכדוריד. מיקרו שמסמל לאחרים את המקרו. שם קוד לרדיפה אחרי ההצלחה בלי קיצורי דרך, להתמדה והבנה שהצלחה לא נבנית ביום אחד. שיש רגעים קשים ונפילות והם בונים את העתיד ומניחים את היסודות לניצחון ולתארים. הקבוצה זכתה השנה באליפות היסטורית אחרי שהייתה במשך שנים קבוצה חובבנית ובאמצע העשור הקודם הפכה לקבוצה מקצוענית. אבן נבנתה על אבן, איש לא ישב עם סטופר ופיטר על ימין ושמאל כי הצלחת סירבה להגיע והמשיכה להסתובב בראשון לציון. אז יש ספורט אחר, יש דרך שהיא לא מיידית ולא מקצרת המסלול ואין מתוק מזה. בטח שבספורט הישראלי.