עונת הישרדות: האם ה-NBA יכולה היתה לעשות את זה אחרת?

ביום שלישי מצא את עצמו אדם סילבר ברשימת הנושאים החמים בטוויטר, ולא בהקשר מחמיא. הסיבה? שניים מהכוכבים הצעירים הנוצצים ביותר של הליגה שהוא מכהן כקומישנר שלה. אחד מהם, לוקה דונצ'יץ', נזכר – אחרי שכל בעלי הקבוצות הצביעו פה אחד בעד שיטת הפליי-אין, אבל מה לעשות, המאבריקס מדורגים כרגע במקום השביעי במערב המוביל לשם – לטעון שהשיטה לא הוגנת. השני כבר לא אמר שום דבר חריג, רק צעק מכאב, בזמן שרצועת הברך שלו נקרעה כשהתרסק בדקה האחרונה במשחק בסן פרנסיסקו נגד גולדן סטייט. כעבור כעשר שעות, יצאה הודעה רשמית: ג'מאל מארי מדנבר סיים את העונה.

כולנו ידענו שעונת 2020/21 תהיה מאתגרת. היא יצאה לדרך במדינה עם שלטון במעבר בתקופה בה 3,000-4,000 איש מתו מדי יום מקורונה. תנאי הפתיחה הבריאותיים היו המאתגרים ביותר איתם נאלצה ה-NBA להתמודד מאז ומעולם. את הבועה, הצלחה פנטסטית מבחינת בריאותית שיצרה סביבה מבודדת מהעולם והשפיעה נפשית על לא מעט שחקנים, אי אפשר היה לשחזר. כך שהיכולת לקיים משחקים היתה תלויה ביותר מ-1,000 אינדיבידואלים, שחקנים, אנשי צוות מקצועי ומעטפת, שכל אחד גר במקום אחר (ואלמלא הגבלות התנועה היו מוחמרות בינואר, כשמשחקים בוטלו על ימין ועל שמאל, קשה היה לראות את העונה נמשכת). והסיטואציה הזו היתה מספיק סבוכה עוד לפני שמשחקים נדחו בשל סיבות נוספות כמו סופות שלג קיצוניות בטקסס או מהומות עקב ירי קטלני בצעיר שחור במיניאפוליס.

וכך, מדי לילה אנחנו נתקלים במצבים מוזרים. אם זו מילווקי, מועמדת לאליפות, שמעלה בחמישייה הפותחת מרצון את תנאסיס אנטטוקומפו, ברין פורבס, ג'ורדן נוורה, בובי פורטיס וג'ף טיג; פילדלפיה שמעלה את אייזיה ג'ו, דקוטה מתיאס, דווייט הווארד, דני גרין וטייריז מקסי שקולע 39 נקודות, בזמן שכמעט חצי סגל בבידוד; או קווין דוראנט שעולה למשחק, ונאלץ לנטוש במהלכו לאחר שהתברר שנהג הסעות שלקח אותו אובחן כחיובי לקורונה  - וכל זאת בברוקלין, מועמדת ראשית לאליפות שהעלתה עד עכשיו 29 חמישיות פותחות שונות (!!!) העונה. רגע לפני שאנחנו נכנסים לישורת האחרונה של העונה הדחוסה והמשונה הזו, אפשר לעצור רגע ולתהות – האם היה אפשר לעשות דברים אחרת?

קוואי, תנוח. איביצה, אתה מתלבש גם היום
הימים בהם שחקנים שותפו ב-82 משחקים כסימן לגבריות או קשיחות כבר מזמן מאחורינו. את קו פרשת המים אפשר לסמן באיזור האולם הביתי של סן אנטוניו, הקבוצה שהצליחה לייצר מצוינות בשוק קטן על פני כמעט 20 שנה על ידי ויסות העומס על השחקנים, כולל צעדים מעוררי מחלוקת שעוררו את חמתו של הקומישנר הקודם דייויד סטרן. אחריהם בא קוואי לנארד, והכניס למילון את המונח Load Management. קחו נתון: לפני ארבעה עשורים, קרוב ל-20 אחוז משחקני הליגה שותפו בכל משחקי העונה הסדירה. העונה, כשנשארה כרבע עונה, רק 24 שחקנים מתוך 523, או 4.5%, שותפו בכל משחקי קבוצתם (אגב, הנתון הזה עמד על 25 בלילה שבין רביעי לחמישי, ואז דווייט הווארד קיבל מנוחה בגלל כאבים בברך).

ב-1980/81, ההתייצבות המלאה היתה בין היתר נחלתם של בירד, מקהייל ופאריש בבוסטון, ד"ר ג'יי בפילי וג'ורג' גרווין בסן אנטוניו. ב-2020/21, האולסטארס היחידים שלא החמיצו משחק עד עכשיו הם ניקולה יוקיץ' ורודי גובר, וגם הם כנראה יקבלו מנוחה לקראת רגעי ההכרעה – בערב של טיול בפארק נגד אוקלהומה סיטי או יוסטון. רוב השחקנים שכן שותפו בכל המשחקים הם בעיקר צעירים ושחקני משנה כמו דאנקן רובינסון, ג'סטין הולידיי או איביצה זובאץ.

ה-NBA אמנם ניסתה להכריז מלחמה נגד תופעת ה-Load Management בשנים האחרונות – מה תגידו לאוהדים שטסים אלפי קילומטרים ומשלמים מאות דולרים, רק כדי לראות את האליל שלהם נח על אזרחי? – אבל השנה הקרב הוכרע מראש. כן, הוצאו נהלים של מתי מותר ומתי אסור לתת לכוכבים לנוח, ועדיין, כך נראה, הקודקודים מעלימים עין, בלי לקנוס ובלי לנזוף, כשקבוצה מכניסה לדוח הפציעות היומי מלים כמו Rest, או Injury Management עבור שחקנים ששיחקו יום קודם וישחקו יומיים אחר כך, או אפילו Old, הדאחקה שאוקלהומה סיטי הריצה על אל הורפורד (בדיחה פופוביצ'ית מעידן טימי). על המדיניות הזו "הקלה" העובדה שלרוב אולמות הליגה, בטח עד לחודש-חודשיים האחרונים, בקושי הוכנסו אוהדים ממילא.

המטרה, כך נראה, היתה לעבור את העונה בשלום ולהגיע לפלייאוף כשכל הכוכבים בריאים. ועד השבוע, אלף פעם טפו טפו טפו, היא היתה בהישג יד. אחרי שבעונה שעברה נעדרו מהפלייאוף פצועים כמו קארי או דוראנט, ועונה קודם לכן זכינו למחזה הנדיר של פלייאוף נטול לברון, הרי שהעונה כל השלושה המדוברים עברו פציעות, חלקן אפילו ממושכות, אבל לא כאלה שאמורות למנוע מהם לשחק בפלייאוף, אם וכאשר. נכון שאולסטארס החמיצו העונה 15% ממשחקי הקבוצות שלהם וזה המון, אבל ב-2014/15, עונה רגילה לחלוטין, נרשם נתון גבוה יותר, וכמות הפציעות אחרי 50 משחקים העונה – כפי שציין דובר ה-NBA בכתבה ב-ESPN השבוע - היתה למעשה נמוכה יותר מאשר בנקודת הזמן המקבילה בעונה הקודמת.

אגב, יש עוד נתון שמשחק לטובת ההנהלה הנוכחית. "בלי תחרות, זה לוח המשחקים הגרוע ביותר שראיתי ב-25 שנותיי בליגה", טען עוזר מאמן ותיק באותה כתבה ב-ESPN. מזכרונו הקצר כנראה נשמטה עונת 2012 המקוצרת, למשל, אז נאלצו קבוצות לשחק בשלושה לילות רצופים. גם ההחלטה לאפשר "סדרות" של שני משחקים בין קבוצות באותה עיר, הורידה במצטבר אלפי מייל של טיסות מהלו"ז של כל קבוצה.

נגיף מאחור, משחקים אולימפיים מלפנים
ואז, אחרי פציעת מארי, הגיעה הזעקה. "יותר מדי שחקנים נפצעים בעונה המקוצרת הזו", צייץ ג'וש הארט, שהיה בתקופה מצוינת במדי ניו אורלינס פליקנס עד ש, ניחשתם נכון, נפצע בבוהן ב-1 באפריל וצפוי לחזור בתקווה בסוף החודש, "כדאי שלא נעשה זאת שוב". הביקורת הזו מובנת וקשה שלא להנהן בהסכמה, בטח לאחר שגם דונובן מיצ'ל גרם לכל אוהדי הכדורסל להחסיר פעימה כשירד מהמגרש עם פציעה בקרסול. אבל למה הכוונה, "כדאי שלא נעשה זאת שוב"?

זו הפעם השלישית בעידן המודרני שבה עונת NBA אינה מכילה 82 משחקים. בפעמיים הקודמות הסיבה היתה בצע כסף שהוביל להשבתות ולעונות קצרות יותר ממה שהשחקנים רצו; בנובמבר 2020, ה-NBA דווקא סגרה על עונה ארוכה יותר ממה שהשחקנים תכננו. הסיבה העיקרית ללו"ז הצפוף היא שני אירועים חשובים שקשורים למזרח הרחוק: נגיף שהפך למגיפה עולמית, ולמיטב ידיעתנו לא היה יוזמה פרטית של סילבר, גזל 4.5 חודשים מלוח המשחקים התקין של ה-NBA בשנה שעברה; ומשחקים אולימפיים שייפתחו בעוד שלושה חודשים מציבים קו לתאריך הריאלי האחרון שבו עוד אפשר לקיים עונה.

אפשר לדון אם היו צריכים להתחיל את העונה ב-22 בדצמבר, או ביום מרטין לותר קינג כמו שרצו השחקנים. העניין הוא שבחירה באמצע ינואר היתה עלולה ליצור לוח משחקים צפוף ודחוס עוד יותר, פלוס פקטור נוסף: פחות משחקים, פחות שידורים, פחות כסף מהטלוויזיה, פחות כסף לשלם לשחקנים. בעלי הקבוצות הלכו בגדול לקראת השחקנים במו"מ המואץ בפגרה המקוצרת האחרונה, ולמרות הצפי לירידה של מיליארדים בהכנסות הקבוצות ואנשי העסקים שבראשיהן, כמעט ולא נגעו במשכורות שישולמו. אי אפשר לרצות הכל.

חידוש המשחקים בדצמבר היה בעייתי להרבה מאוד קבוצות בליגה, אבל מסיבות שונות. היו כאלה שהשחקנים בהן נחו מעט מדי – בעיקר הלייקרס, מיאמי, בוסטון ודנבר, ששיחקו לתוך ספטמבר-אוקטובר. מצד שני היו שמונה קבוצות שלא זומנו לדיסניוורלד, לא שיחקו תשעה חודשים, והסתפקו במקרה הטוב במחנה אימון מצומצם במתכונת בועה.

אין יותר מועדונים, דניס
בימים אלה, גם כשחלקים בעולם חוזרים לאט לשגרה, בארה"ב זה עוד רחוק. מדי יום עדיין מתים מאות מקורונה, אם כי למעלה מ-75 מיליון איש, כרבע מהאוכלוסיה, כבר אחרי זריקה שנייה. רק בשבוע שעבר קיבלו שחקנים בשיקאגו זריקה ראשונה, ופתאום התברר שהכוכב הגדול שלהם, זאק לאווין, נכנס לבידוד וייעדר לפחות משבוע וחצי קריטיים שעלולים לפגוע בסיכויי העלייה לפליי-אין של הקבוצה שלו.

למרבה האירוניה, אגב, הבולס עלולים לאבד את מקומם לוויזארדס, שהפסיקה פעילות לשבועיים באופן כמעט מוחלט בגלל חצי סגל בבידוד, או לרפטורס, אולי נפגעת הקורונה המשמעותית ביותר בליגה, ששלושה שחקני מפתח שלה – פסקל סיאקאם, פרד ואן וליט ואו.ג'י אננובי – נדבקו בנגיף, ושמארחת במרחק אלפי קילומטרים מהבית בגלל הנחיות משרד הבריאות הקנדי.

בסופו של דבר, ה-NBA היתה חייבת להחליט היכן היא מתפשרת. הערכים שהוצבו בראש סולם העדיפויות היו ברורים: הבריאות קודמת לכל - גם על חשבון חופש תנועה, הכיף והמעורבות בקהילה של השחקנים; הוגנות - כך שכל הקבוצות יקיימו אותה כמות משחקים בסופה של עונה; ומוצר שלא יהיה אידיאלי, לפעמים ייראה קצת משונה – אבל לפחות יהיה מוצר.

ממילא, עקב הפיכתה של הליגה למהירה ואתלטית יותר, שחקנים מקבלים יותר מנוחה תוך כדי משחק – ג'יימס הארדן וג'וליוס רנדל, שמובילים את ה-NBA בדקות למשחק עם 37.1, היו מדורגים במקומות 17-18 בלבד עם נתון כזה בעונת 1993/94 – אז גם מנוחה של משחק שלם לגיטימית כדי להגיע בריאים לפלייאוף. תקראו להם דור מפונק? דמיינו את דניס רודמן, צ'ארלס בארקלי או שון קמפ נאלצים להתמודד עם מגבלות התנועה של הקורונה תוך כדי עונה: בלי מועדונים, בלי פאבים, בלי מעריצות. בהצלחה.

וזה לא רק ברמת הליגה. למחזור החיים התקין של קבוצת NBA, לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה מקצועית, נחוצה עונה שלמה. ראשי קליבלנד למשל צריכים לבחון את ההתפתחות של אייזק אוקורו, ההשתלבות של ג'ארט אלן, ועד כמה שחקנים כמו למאר סטיבנס, דין ווייד או אייזיה הרטנסטיין מתאימים לתוכניות בטווח הארוך. ליגת קיץ זה נחמד, אימונים אישיים אחלה, אבל שום דבר לא נותן אינדיקציה טובה יותר ממשחקי NBA אמיתיים.

"אוהדי כדורסל שמבואסים מהמצב, יכולים להיות אסירי תודה על זה שיש בכלל כדורסל בשנה האחרונה - ושלרוב האולמות הם אפילו כבר יכולים להיכנס, לפעמים אפילו כמה אלפים", מסכמת לירון פנאן, מנהלת פיתוח השחקנים של קנטון צ'ארג' מליגת ההתפתחות והאחראית על הקשר בין הקבאלירס לקבוצת הג'י-ליג שלה. "העולם עבר כזו טראומה, מערכות שלמות מנסות לשרוד ולעבוד, בעלי קבוצות מפסידים כסף בכל יום. ועם כל זה, בסופו של דבר - יש לנו כדורסל".