המעבר של פרננדו טורס לאתלטיקו מדריד גורר הרבה מחשבות מתבקשות, שמתחלקות לשני סוגים. הראשון הוא הקטע הרגשי, זה שאי אפשר להתעלם ממנו: השיבה הביתה של הילד האובד, "אל ניניו", זה ש-45 אלף אוהדים הגיעו לקלדרון לקבל את פניו בצהרי יום ראשון. הצד השני בולט יותר וחשוב לא פחות: צ'אנס אמיתי, ואולי אחרון, של החלוץ להוכיח שהוא עדיין מסוגל להתאים את עצמו לרמות הכי גבוהות.
50 מיליון הליש"ט ששילמה צ'לסי לליברפול עבור טורס היו טראומטיים, לכל הצדדים. הבלוז ראו החמצות לא הגיוניות מבחינה פיזיקלית והספרדי הרגיש את משקולות הכספים על כל אחת מרגליו. מכונת השערים מאתלטיקו ומהרדס הלכה לאיבוד - ובשלוש שנים וחצי בכחול הוא כבש 47 שערים בלבד.
אי אפשר לדעת אם במוחו של טורס עברה המחשבה לחזור הביתה בעונות האחרונות, עד שזה הפך להיות רלוונטי בימים האחרונים. מילאן התאכזבה שלא הצליחה להבריק מחדש את התכשיט, החליטה להחליף אותו באלסיו צ'רצ'י, ואל ניניו הלך הביתה לחפש גאולה לעצמו ולקריירה שלו. "יום אחד תצטרכו להסביר לי מה עשיתי שקיבלתם אותי כל כך יפה", תהה טורס בפני האוהדים שבאו להצגתו. העזיבה שלו ב-2007 לא הייתה קשה מדי עבור אתלטיקו. בזמנו, היה מדובר בקבוצה שמסתפקת בעונות סבירות ויכולה להבין שהסופרסטאר שלה רוצה לעבור למקום בו יוכל לזכות במשהו. במילים אחרות, הכי רחוקה מזאת שמצאה את הכוחות והיכולות לזכות באליפות ולהגיע לגמר ליגת האלופות בעונה שעברה, ולכוון לעשות זאת גם השנה.
עד שמצאו את המאמן והנוסחה שיחזירו אותם למרכז הבמה של אירופה, הקולצ'ונרוס התאוששו מעזיבת טורס, ותמיד דאגו להחליף את החוד שלהם בחלוץ לא פחות טוב. אחרי אל ניניו היה זה סרחיו אגוארו, אחר כך דייגו פורלאן, בהמשך ראדמל פלקאו, דויד וייה, דייגו קוסטה והיום מריו מנדז'וקיץ', לו עשויה להיות השפעה רצינית על מה שהרכש החדש יעשה, או לא, בקאמבק שלו.
התהליך הקשה שעבר טורס גרם לו לרדת מנכסיו. כשצ'לסי רכשה אותו, הוא היה אמור להיות היהלום שבכתר, מי שישמור את האליפות בסטמפורד ברידג' אחרי הזכייה ב-2009. גם עם קרלו אנצ'לוטי, גם עם ז'וזה מוריניו, שיש להם מושג בעבודה עם שחקנים בכירים ובקידום חלוצים, "אל ניניו" לא זכה בתואר באנגליה, והיה לו חלק שולי בזכיות בצ'מפיונס ובליגה האירופית. "כשהכדור היה מגיע אליו, בצ'לסי היו רוצים לירות בעצמם", תיאר ג'יימי קראגר.
כמו טורס, גם מילאן פשטה רגל. אחרי העונה שעברה הקטסטרופלית, היא קיוותה שתצליח לנער טיפה את החלוץ ותסחוט ממנו בחזרה את מה שהיה פעם, כדי שיעשה אצלה את השינוי ויסחוף אותה בחזרה לצמרת. זה נגמר עם 10 הופעות, שער בודד וטרייד עם צ'רצ'י. באותו רגע, הספרדי הבין: הוא כבר לא כוכב. לעולם לא נדע מה קרה לו בצ'לסי מבחינה מנטלית, אבל מעמדו התרסק והוא איבד את היכולת להוביל התקפה של קבוצה, כמו שעשה בוויסנטה קלדרון ואנפילד.
על פניו, יש לטורס את התנאים כדי שיחזור לעצמו באתלטיקו. למרות הרף הגבוה, למועדון אין את הלחץ שהיה עליו בצ'לסי, יש את דייגו סימאונה עם ההשפעה הפסיכולוגית העצומה שיכולה לעשות לו רק טוב וכמובן ההיבט הרומנטי. ובכל זאת, אל ניניו חזר הביתה, אבל יש בו דיירים חדשים, בדיוק על המשבצת שהייתה שלו פעם. מלבד מנדז'וקיץ', יש את אנטואן גריזמן, שאחרי שהיה זקוק למעט זמן להתאקלם, לוהט בחודשיים האחרונים וכבר הבקיע 10 שערים.
"אני מקווה שלא יהיו יותר פרידות. בואו נקווה שהתקופה הזאת תהיה מלאה בהצלחות", פילל טורס באותו צהריים מלא אהבה כלפיו בקלדרון. בתוך כל הסמליות וסגירת המעגל, קשה להאמין שסימאונה התאחד עם אל ניניו, איתו גם הספיק לשחק, כי הוא מאמין שהוא האיש שייתן לו עוד שדרוג במאבקים בכל המסגרות. גם החלוץ עצמו כנראה יבין שהוא מגיע בתור שחקן משלים, ולמרות האהבה והקריאות בשמו, הוא לא יכול לשוב להיות השם המרכזי, כפי שהיה כשעזב ב-2007. לאתלטיקו כעת יש DNA חדש, והם ביססו אותו בלי הבן האובד, שינסה להוסיף ולגרד מעט רגעים של תהילה.
ולמרות זאת, נראה שהמהלך הזה הוא המתאים ביותר עבור טורס. זה לא מופרך להאמין שהוא לא יהיה כינור ראשון, וגם לא כינור שני. אבל בגיל 30, עם טראומה באנגליה וחוויה לא מוצלחת באיטליה, הספרדי צריך מקום שהוא מכיר, מאמן שיעורר בו תשוקה למשחק למרות המעמד ואהבה ללא תנאים. כל החלקים שמרכיבים את אתלטיקו יספקו לו את כל זה, ולפעמים הדבר האחרון שעליך לעשות הוא לשאול 'מה עשיתי בשביל זה?', אתה רק צריך לקחת.