זה כל הקסם: כך העתודה סחפה עד לגמר

הערב ב-20:30: נבחרת העתודה מול נבחרת צרפת בגמר אליפות אירופה לנבחרות עד גיל 20

"די נו"...

אלו שתי המילים שאני מניח שלא רק שי האוזמן, פרשן שידורי האליפות הזו ואני, אמרנו תוך כדי ואחרי כל ניצחון של נבחרת העתודה הנוכחית של ישראל. זה הרי לא יכול להיות... זה אמור להיעצר... בטח מול היריבה הזו... עם השחקנים האלה... עם ההישגים שלה, הפאסון שלה, הכשרון שלה, היכולות שלה!

אז אמרנו. לא רלוונטי.

על גבי האנונימיות היחסית, האנדרדוגיות המובהקת, מיקסום היכולות והפוטנציאל שממומש ב-300% - היא בגמר של אליפות אירופה! בגמר! ותעמוד על הפודיום, אולי אפילו בראשו קבל עם והרקליון היוונית. איך זה קרה? עדיין לא ברור.

בדרך כלל שני שחקנים בולטים, אפילו מאוד, לא אמורים להספיק להגיע לסיום של מסע "אוורסטי" שכזה. אבל זה קרה. עד לפני חודש אף אחד בארץ לא ראה או שמע על הזאב המיילל, אאה... הזאב מייל.

אגב, גם הוא עצמו לא שמע או ידע יותר מדי (אם בכלל) על הכדורסל הישראלי ועל כמה הוא זקוק לשחקן ציר, תרתי משמע, כמוהו.

דני וולף, 2.11 מ' (ולא סנטימטר פחות - תאמינו לי, עמדתי לידו, אני 1.88 מ' והוא גבוה ממני ביותר מראש), של כשרון, וסטריליות ושכל שאי אפשר ללמד (אולי קצת באוניברסיטת ייל).

יחד עם נועם יעקב, שחקן יורוליג של וילרבאן, הם מייצרים צמד שכמוהו לא היה במחוזותינו מאז... כמעט אף פעם! גם לא בגילאים מבוגרים יותר.

ולחשוב שהם מכירים אחד השני בקושי דקה במונחים של כימיה, שיתוף פעולה והבנה אחד את הכדורסל של השני באופן שגורם לנו הצופים פשוט לעמוד על הרגליים ולמחוא כפיים. 5, 6 ו-7 פעמים במשחק, כל משחק!

הם חמודים, תמימים ובעיקר מאמינים. אחד בשני, בשאר השחקנים המשלימים, בצוות המקצועי ובעומד בראשו, קואץ' אלעד חסין.

אנחנו משוחחים איתם לפני שהאקשן מתחיל. "שלום, שלום", לא יותר. כי עכשיו הם טוטאלים ומרוכזים במשימה. לא חושבים ימינה ושמאלה, וגם לא אחורה - רק קדימה. לא מבינים שהם מגיעים לפאקינג ג-מ-ר א-ל-י-פ-ו-ת א-י-ר-ו-פ-ה!

ובדרך הם הביסו את הטורקים, שניצחו את ארצות הברית רק לפני שבועיים בקרב על המדליה באליפות העולם עד גיל 19. וכשהם היו בסכנה לרדת לדרג ב', לא פחות, השמידו את ספרד, שהיא רק האלופה היוצאת של הטורניר ואלופת העולם הטרייה עד גיל 19, טאטאו את גרמניה החזקה והאתלטית ולא ספרו את בלגיה, לה הפסידו לפני פחות משבוע!

כי הם, כמונו, עוד לא מעכלים את גודל המעמד וההישג. גם הם יצטרכו מרחק זמן של שבוע, שבועיים כדי להבין איך ומה בדיוק קרה בכרתים בחודש יולי 2023.

גם אחרי הניצחון בחצי הגמר השחקנים נתנו לרגשות שלהם להתפרץ, אבל רק לכמה רגעים.

"אנחנו הולכים עד הסוף", הם אומרים לנו, בלי להבין שבגמר מחכה להם נבחרת צרפת, שניצחה בחצי הגמר המקביל את נבחרת יוון המארחת בכמעט 50 הפרש, ובכלל מנצחת בטורניר הזה את היריבות שלה ב-32 נקודות הפרש בממוצע.

ואולי זה כל הקסם. התמימות, חוסר ההבנה של מה בדיוק קורה איתם ומסביבם ומול מי הם משחקים.

כי הם כל כך נהנים זה בחברת זה על המגרש ומחוץ לו והשאר, מסתבר, פחות חשוב. הפרגון מדהים, הכדורסל שמח, והתוצאות בהתאם.

לפני המשחק מול בלגיה ניגשה אלי משפחה של אחד השחקנים הישראלים ואמרה לי שלמרות שחם מאוד מאוד בהרקליון, גם בתוך האולם (מאשר לגמרי) - הם מתעטפים בדגל ישראל כי זה קשור לאמונה שמייצרת מציאות ומומנטום שלא נגמר. צדקו.

אחד מהם אמר: "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק". בינתיים שומעים אותה חזק וברור. בתקווה שנגד כל הסיכויים, והם באמת קטנים מול המפלצות מצרפת, המוסיקה תמשיך להשמע בטברנות של הרקליון, מלווה ביללות זאב עטוף כחול-לבן.