יום כתום: הולנד חוזרת עם תקוות וגם חששות

הכתום שוב חוזר לאופנה. נבחרת הולנד תפתח היום (ראשון) את משחקיה ביורו 2020 במפגש הביתי מול אוקראינה ביוהאן קרויף ארנה במסגרת בית 3. זה לא עוד משחק פתיחה במעמד רם (והופעה של המלך והמלכה ביציע), לא רק ציפייה לטורניר שנדחה ב-12 חודשים, ולקהל שמחכה כבר תקופה ארוכה לראות את השחקנים שלו. זהו גם משחק שמסמל את הקאמבק של האוראנג' לטורניר גדול לראשונה מאז גביע העולם ב-2014.

הולנד, כזכור, נכשלה בניסיונות שלה להעפיל ליורו 2016 (למרות שכלל 24 נבחרות בפעם הראשונה) ולמונדיאל 2018, מה שהכניס את המדינה לדיכאון כללי ואובדן האמון של הקהל במי שפעם נחשבה לאחת הנבחרות הכי אטרקטיביות בעולם. דור הנפילים, שכלל את ווסלי סניידר, אריאן רובן ורובין ואן פרסי, התחלף בחבורה הרבה פחות מוכשרת (על הנייר). מאמנים הגיעו והלכו, וליתר דיוק שישה כאלה, עמדו על הקווים באמסטרדם ארנה מאז 2015, מה שמלמד על חוסר היציבות בשנים האחרונות.

מי שהחזיר את הצבע לפנים של אנשי ארץ השפלה, היה לא אחר מאשר שחקן העבר רונאלד קומאן. זוכה היורו ב-1988, היה האדם הנכון בזמן הנכון בשיקום וריענון הנבחרת שהחמיצה את שני הטורנירים הגדולים האחרונים. קומאן שם את המפתחות אצל שחקנים צעירים עולים, דוגמת מתיאס דה ליכט ופרנקי דה יונג ואת מרכז ההגנה הנהיג, וירג'יל ואן דייק, מטובי הבלמים בעולם. התוצאות היו משביעות רצון: הולנד חזרה ליורו אחרי 2:4 גדול על גרמניה במוקדמות והעפילה לגמר ליגת האומות 2019, שם הפסידה רק לפורטוגל החזקה.

אלא שלקורונה היו תכניות אחרות. היורו נדחה בשנה בעקבות המגפה העולמית וקומאן התפתה לעבור לקבוצת העבר שלו, ברצלונה. את הנבחרת הפקידו בידי פרנק דה בור, בעל רקורד די מפוקפק באימון. הוא כשל באינטר וקריסטל פאלאס וכונה על ידי ז'וזה מוריניו כמנג'ר הגרוע בתולדות הפרמיירליג. עם רזומה דל באטלנטה יונייטד הגיע בספטמבר האחרון כדי לרשת את קומאן בנבחרת. המאזן שלו עד כה מבשר על 5 ניצחונות בלבד ב-11 משחקים, כאשר הוא נמצא תחת ביקורת מתמדת מהתקשורת ההולנדית על סגנון המשחק וכמובן הביצועים על הדשא.

המכה הגדולה שספגה הולנד לפני הטורניר, לא קשורה לתוצאות. שכן ואן דייק, שמחלים מפציעה בברך, הודיע בחודש שעבר כי לא יהיה כשיר ליורו והחסרון שלו מותיר חלל גדול בנבחרת, הן ברמה המקצועית והן ברמה המנהיגותית. ללא הכוכב של ליברפול, דה בור עדיין לא ממש סגור על המערך איתו יעלה (4 בקו האחורי או שלושה בלמים) ואפילו לא היה נעול על השוער הראשון. לבסוף, יעלה בין הקורות השחקן המבוגר בטורניר, מרטן סטלנבורח, שהועדף על פני טים קרול לאחר שיספר סילסן, השוער הבכיר אצל קומאן, נגרע מהסגל בעקבות קורונה.

על מי כן אפשר לבנות? קודם כל, ממפיס דפאי. החלוץ שיעבור כנראה מליון לברצלונה בהעברה חופשית בקיץ הוא המניה הכי בטוחה בסגל הכתום אחרי שכבש 21 שערים ב-34 המשחקים האחרונים שלו במדים הלאומים. יכול מאוד להיות שאליו יחבור בחוד, ווט וחהורסט, המפציץ ההולנדי של וולפסבורג, שנקרא לסגל אחרי לחץ ציבורי גדול, עם 20 גולים ו-9 בישולים בבונדסליגה. אליהם יש להוסיף כמובן את פרנקי דה יונג, שהתקדם עוד שלב בבארסה, ג'ורג'יניו וינאלדום שחקנה הטרי של פ.ס.ז' וכמובן סטיבן דה פריי, הבלם שזכה עם אינטר באליפות.

בסך הכל, הסגל ההולנדי איננו זוהר במיוחד וכולל גם לא מעט צעירים שיפגשו בטורניר גדול ראשון בחייהם. "אנחנו בין המקומות 4 ל-8 מבחינת הנבחרות הכי חזקות בטורניר", פסק דה בור רגע לפני שריקת הפתיחה, "אנחנו טובים מספיק כדי להגיע לחצי הגמר, אבל כמובן שהמטרה שלנו היא לזכות ביורו. לשם כך אנחנו צריכים ליצור פה אווירה טובה ואמונה בלתי פוסקת בעצמנו". רבים בתקשורת ובציבור ההולנדי חלוקים על האופטימיות שמשדר דה בור בנוגע למטרות וסבורים כי הדור הנוכחי לא מספיק טוב. אבל דבר אחד ברור, הולנד שוב חוזרת לטורניר גדול, וזה כשלעצמו סיבה למסיבה.

האזינו לימי היורו: פודקאסט חדש בהגשת נדב יעקבי על כל מה שקורה בטורניר הגדול. והפעם: הסיפור המצמרר של כריסטיאן אריקסן והתגובות מדנמרק ->