באה לפה הרבה?

זה בסדר, אני לא מצפה שתאמינו לי. הנתונים האובייקטיביים, כפי שיוצגו כאן מיד, מחייבים את המסקנה שהכול זיון שכל אחד גדול, ואין לי דרך לגרום לזה להיראות יותר אמין או סביר. אני יכול רק לספר.  קוראים לי אלעד בסר, ואני אוהד הפועל תל אביב בן 27. מעולם לא עסקתי בכתיבה יוצרת, או בכתיבה מכל סוג שהוא אבל התקופה האחרונה גרמה לי לחשוב שאולי כדאי לי להתחיל. התקופה האחרונה לעניינינו זה ה-24 באוגוסט ואילך.

שלישי, 20:45, שידור ישיר באתר ובספורט 5HD: בנפיקה ליסבון - הפועל תל אביב
הירשמו בחינם לפנטסי ליג של ליגת האלופות ואתר ערוץ הספורט. יש פרסים מטורפים

הכול התחיל בערב בו הפועל הבטיחה עלייה היסטורית לליגת האלופות. ישבתי לחוץ בשער 7 עם עוד  שלושה חברים ואחרי 94 דקות הלחץ פינה את מקומו בעיקר לתחושת הקלה. "הולכים לחגוג. אתה בא, כן?", פנה אלי אחד מהשלושה, "אה... כן, בכיף". האמת היא שההצעה טיפה הפתיעה אותי. אף אחד מהאנשים שישבתי לצדם בבלומפילד לא היה חבר קרוב, יותר חברים מהסוג שמוגבל למקום או לסיטואציה משותפת, אבל לא צריך לציין שאירוע מהסוג הזה מצריך חריגה מגבולות.

האמת היא שבכלל, חריגה מגבולות זה משהו שיכול לעשות רק טוב במצבי הנוכחי. אתם צריכים להבין, המציאות היא שכשאתה יותר קרוב ל-30 מאשר ל-20, אנשים כבר לא כל כך מחפשים חברים חדשים ואם רצה הגורל ושני החברים הטובים באמת שיש לך החליטו שעתידם מונח בניו יורק ואתה נשארת בתל אביב, אין יותר מדי מה לעשות בקשר לזה. אז יש חבר'ה של עבודה וחבר'ה של כדורגל וכל מיני כאלה אבל בדרך כלל לכל אחד יש את המעגל שלו ואם שלך התפרק, אין כבר יותר מדי סיכוי למצוא אחד חדש. כל הסיפור הזה לא אמור להעיד שאני איזה חתיכת אומלל שלא יוצא מהבית בחיים שלו, אבל בוא נגיד ששמחתי על ההזדמנות להאריך את החגיגות במקום לשוב לדירה. הפרק של 'מד מן' יכול להמתין על המחשב עוד כמה שעות.

כפי שאתם בוודאי יכולים לתאר, לא מעט אנשים חשבו על אותו רעיון ועקב כך, האווירה בפאב שהגעתי אליו אחרי מקלחת והחלפת בגדים זריזה הייתה מרוממת. מכיוון שהגעתי אחרון נפלה עלי האחריות לגשת לבאר ולהביא את השתייה לכולם - משימה לא פשוטה בכלל בהתחשב בעובדה שהמקום היה מפוצץ לחלוטין, אבל במקרים כאלה הגובה הרב שלי (1.90 מ', לשם השלמת התמונה) בדרך כלל בא לעזרתי. זה עניין של תזמון: צריך להתמקם בשורה השניה של העומדים בתור ובדיוק ברגע המתאים, כשהברמן חולף באזור, להושיט יד ארוכה מעל קורבן חסר ישע כלשהו, לצעוק את הבקשה המתאימה ולדחוף את השטר המתאים הכי קרוב לברמן שאפשר. שנים של סינג'ורים הפכו אותי ליעיל במיוחד בנושא הזה.

"ארבע גולדסטאר!", יישמתי את המתודה בצורה מושלמת. הברמן נטל את השטר והלך לדרכו. בשלב הזה אני נוהג להרים את מבטי לתקרה על מנת שלא להיתקל בתגובות נזעמות מצד אחד האנשים שעל פניהם חלפתי בתור. אני לא כל כך טוב בעימותים. "סליחה, אתה לא חושב שאתה קצת חוצפן?!", ידעתי שזה מכוון אליי אבל חשבתי שאולי יש צ'אנס להתעלם ולהחליק את זה. לא היה צ'אנס, "סליחה, זה נראה לך בסדר?!". בלית ברירה, הורדתי את מבטי ואז הסתבר לי שבלי לשים לב נעמדתי בתור מאחורי בחורה דעתנית במיוחד, אבל זה לא היה הדבר הבולט בה, לפחות ממבט ראשון. אני חדש בכל הקטע הזה של הכתיבה אז אני לא רוצה להיסחף בתיאורים פיוטיים על כמה שהיא הייתה יפה. אתם גם לא יודעים איך אני נראה אז תאלצו לסמוך עליי בקטע הזה - אם הייתי צריך להעניק ציון למראה של כל אחד מאיתנו, ההפרש היה יכול לממן בשקט את השדרוגים הדרושים כדי שיהיה ניתן לארח בבלומפילד גם בשלב הבתים, כולל שוחד נאה לכמה מפקידי אופ"א.

"אתה לא חושב שזה קצת לא לעניין?!", הלוואי והייתי יכול לומר שמצאתי תשובה קוהרנטית כלשהי אבל כשהתיישבתי לכתוב הבטחתי לעצמי להיות כנה לחלוטין אז שימו לב לפנינה הזאת: "אה... אני, אני לא שמתי לב...". לכשהבחינה שמולה עומד איש שיחה, שלא לומר משורר של ממש, היא גלגלה את עיניה והסתובבה חזרה לכיוון הבאר. בכל ערב אחר זה היה נגמר כאן מבחינתי, אבל משום מה הפעם זה לא. אני מרשה לעצמי להיות רומנטיקן ולשער שבערב שבו הקבוצה הלוזרית שלי עולה לליגת האלופות אולי הרגשתי שהכול אפשרי. בכל מקרה, החלטתי לנצל את הפרצה.

"מה את רוצה? אני יכול לעזור". כנראה שהעמידה הממושכת בתור נתנה את אותותיה כי למרות שמבטה שידר בוז טוטאלי, היא סיננה "שלוש גולדסטאר". רצו גורמים עליונים ובדיוק כשהיא סיימה לדבר, הברמן שב עם ארבעת הבקבוקים שהזמנתי ואפילו דביל כמוני מסוגל להבין את המהלך הנכון בהינתן צרוף מקרים שכזה. "הנה, את רואה? רק צריך לבקש", נתתי לה שלושה בקבוקים ואפילו הסתכנתי בחיוך. היא הגיבה בעוד גלגול עיניים, "כמה אני חייבתך לך?". כאן כבר הייתי באלמנט שלי. אם יש משהו שאני טוב בו עם בחורות, זה לשלם עליהן. אם הייתם יודעים את כמות הדייטים הראשונים בהם שלפתי את הארנק אף על פי שהיה ברור שהעניינים לא הולכים לשום מקום, הייתם נדהמים. "לא, זה בסדר. תראי בזה סוג של התנצלות". הגשתי לה שלושה בקבוקים, שמרתי לעצמי אחד. "אה... תודה", היא הגניבה סוג של חיוך חצי מנומס, הסתובבה והלכה לדרכה. אני נשארתי להמתין בתור כדי לא לחזור לשולחן שלי גם באיחור וגם עם רבע מכמות הבירה שהוזמנה.

הערב נמשך. כמו שאר האוהדים החוגגים במקום, הרשינו לעצמנו לעסוק בפנטזיות על מסי/רונאלדו/ גיגס/ דרוגבה בביקורת הדרכונים בנתב"ג, בעלויות של גיחות לבירות הכדורגל של אירופה ובשאר נושאים מתחייבים. מדי פעם הגנבתי מבטים לצד השני של החדר אבל היו יותר מדי אנשים בין לבין. אחרי משהו כמו שעה פתאום ראיתי אותה נעה לכיוון האזור של השירותים. כל מי שהיה אי פעם בפאב תל אביבי בערב כמוס כמו זה, יודע שבחורה שניגשת לשירותים אוטומטית לוקחת על עצמה משהו בין עשר דקות לרבע שעה של המתנה בתור. חיכיתי שלוש דקות כדי שזה לא ייראה מכוון וניגשתי גם לשירותים על מנת להיתקל בה במקרה. כבר מרחוק ראיתי משהו שגרם לי להעריך אותה עוד יותר – מבין משהו כמו שבע הבחורות שהיו שם, היא היחידה שלא ניצלה את הזמן להתעסקות עם הטלפון הנייד.

"אני מבין שהבירות היו סבבה", (יענו, כי היא בתור לשירותים. קלאסה, אני יודע). "אה... כן, תודה". התגובה הנבוכה באופן מתבקש שלה חיסלה את שאריות הביטחון העצמי שעוד היו לי אבל בדיוק שהתחלתי לנוע בכיוון שירותי הגברים קרה משהו בלתי צפוי. "הייתי קצת כלבה, לא?", הסתובבתי חזרה, "מקודם. לא התכוונתי...", "לא, זה בסדר", הגבתי במהירות, "אני הייתי לא בסדר עם התור וזה, את היית... בסדר גמור". חצי חיוך אותנטי ראשון נרשם מכיוונה. "אני אלעד, נעים מאוד", הושטתי יד, "היי. נועה" (כאן המקום לציין שאין לי בעיה שתדעו את השם שלי, אבל כל שאר השמות מכאן ואילך לא בדיוק אמיתיים. זה פשוט קל יותר מלהתחיל לבקש רשות). "אז מה, גם את פה לחגוג עלייה לאלופות?", הטון שבו נאמרו הדברים המחיש שזו חצי בדיחה, אבל מסתבר שלא הייתי רחוק מהאמת, "לא, אבל אני שמחה שהם עלו. תגיד, השער של זהבי לא היה באמת קריטי, נכון?", מבחינתי, באותו רגע אפשר היה להתחיל לחפש אולם אבל השתדלתי לשמור על פאסון, "לא. גם 0:1 היה מספיק, בגלל שערי חוץ, אבל יפה.. מאיפה הידע?". כאן כבר נרשם חיוך מלא, "אה, זה מלגדול עם שלושה אחים קיבוצניקים, אוהדי הפועל שרופים".

המשכנו לדבר עוד כמה דקות. עכשיו, אם יש דבר שלא חסר לי זו מודעות עצמית אז אתם יכולים להיות בטוחים שכשאני אומר לכם שנוצרה איזושהי כימיה, זה לא סתם כי אני חי בסרט. ככל שהעניינים התקדמו, התחלתי לחשוב על השלב הבא. הבעיה היא שהפייסבוקים והמסנג'רים למיניהם יצרו שלב ביניים מרגיז בין ההיכרות הראשונית לשלב שבו זה לגיטימי לבקש מבחורה טלפון, אז בניגוד לאינסטינקטים שלי החלטתי לאמץ את הנוהג החברתי הקיים וקבענו לאשר אחד את השני כחברים בפייסבוק. היא נכנסה לשירותים ואני חיכיתי שהדלת תיסגר כדי לחזור לשולחן כי במקרה שלא הבנתם זאת קודם, לא באמת הייתי צריך לגשת לשירותים בעצמי. בשובי הסתבר לי שהחברים בשולחן הבחינו במה שאירע בדקות האחרונות ועל פניהם היה מבט מוצדק לחלוטין של הפתעה, שלא לומר תדהמה. "מי זאת? איפה אתה מכיר אותה?", שאל אחד ואני, עם כל האדישות המזוייפת שהצלחתי לגייס, השבתי: "סתם אחת. התחלנו לדבר, לא יודע...".

מדי פעם, כשאני רואה את השידור החוזר של משחק האליפות בטדי, אני עדיין מפחד שאריאל הרוש יקלוט את הבעיטה של גילי ורמוט במקום להדוף אותה לכיוון של זהבי. אתם יכולים להסתכל בעצמכם, זו הייתה בעיטה די חלשה. הוא היה יכול לקלוט אותה בקלות אבל הוא הדף. לא יודע למה. הפרנציפ הוא שגם בדיעבד קשה לי להאמין שדברים טובים קורים לי, אבל הנה, הם קרו, ועכשיו צריך להתמודד איתם. איך זה ייגמר? אין לי מושג. יכול להיות שבלי נקודות ובלי שערים, סביר להניח שעם הופעה מכובדת אך קצרה אבל אולי יש כאן התחלה של עוד מסע קסום. אני עוצר כאן, כל כפל המשמעות הזה מתחיל להישמע גיי לחלוטין.

* אלעד ישוב בשבוע הבא, אם יצליח לקבוע דייט