מאבק על מיקום

לי ולחברי הכותבים פה יש אובססיה לדירוגים. זה ברור, אבל גם ברור שאנחנו לא לבד בזה. זה אחד הדברים הכי כיפיים בלהיות חובב ספורט. ואתם, בתגובות, אומרים לנו לא פעם – ובצדק לא מבוטל – "חכו! אין מה לדרג שחקנים לפני שהם פרשו". ובכן, לפחות במקרה הזה אין יותר מה לחכות. שאקיל אוניל פרש מכדורסל, אז בואו נדרג!

• צפו בשאקיל נפרד: "למה הכי אתגעגע? כנראה לזריקות העונשין"

כשבאים למקם את שאקיל אוניל בהיסטוריה של הכדורסל, השאלה הראשונה שעולה, ושנשאלה רבות בימים האחרונים, היא האם הוא מיצה את מלוא הפוטנציאל שלו על הפרקט. והתשובה הברורה – לא – היא שהופכת את דירוג שאק לחמקמק. כי בשיאו, שאקיל היה הפנים של הליגה, הדמות שקישרה בין עידן ג'ורדן לעידן קובי, כל המשחק סבב אותו, חוקים השתנו בגללו ואף אחד לא יכול היה לעצור אותו. מרבית האנשים החיים לא ראו שחקן יותר בלתי-עציר משאק בשיאו. סטטיסטית, בחמש השנים הכי טובות שלו, שאק היה הכי דומיננטי בהיסטוריה בהשוואה לתחרות שעמדה מולו.

אבל שיאו היה די קצר. אם מצמצמים אותו ככל האפשר זה מסתכם בשלוש האליפויות עם לוס אנג'לס לייקרס. לאורך הקריירה שאקיל התקשה להישאר בריא ו/או בכושר. בסך הכל החמיץ 319 משחקי עונה סדירה, מה שאומר שבעונה ממוצעת שיחק רק 65 משחקים. רק ב-6 עונות קיבל יותר מ-37 דקות למשחק. וזה, כמובן, לפני שהזכרנו את קליעות העונשין.

ומשום כך, כשרוצים לדרג את שאקיל חייבים להחליט מה יותר חשוב: היכולת של שחקן בשיאו ועד כמה דומיננטי היה בזמן הזה, או אולי סיכומה של קריירה שלמה וכמה זמן השחקן הצליח להישאר רלוונטי ומשפיע. אצל שאקיל, כאמור, התשובה תכריע את מקומו.

אבל במקרה של שאקיל, דווקא העובדה שלא מימש את מלוא פוטנציאל הכדורסל שלו נחשבת אצל רבים כנקודת זכות – בגלל שלא רק עודף משקל, פציעות ואחוזים איומים מהעונשין עצרו אותו מלהיות הסנטר הכי גדול אי פעם. האישיות שלו – החיובית, הכיפית, המרתקת והמושכת, שאחראית לכך שהיה ועדיין דמות ענקית על ומחוץ למגרש – היא שעשתה זאת אולי יותר מכל דבר אחר.

נכון, שאקיל אדם תחרותי. במסיבת העיתונאים אמש הוא הזכיר כמה פעמים את העובדה שאם היה מקשיב לאבא (המאמץ) שלו היה עובר את ווילט צ'מברליין בנקודות. עניין קליעות העונשין, שהוא התבדח עליו במסיבת העיתונאים, מפריע לו. אבל עדיין, שאקיל הוא אולי הסופרסטאר שהכי רחוק מאנשים כמו מייקל ג'ורדן וקובי ברייאנט כשזה מגיע לתחרותיות. "שאק יכול היה להוציא יותר מהכישרון, אבל לא יכול היה להוציא יותר מהחיים", הסביר אתמול כתב ESPN באל.איי ג'.איי אדאנדה.

ואתמול גם אפשר היה להבין את סדר העדיפויות של שאק מכך שכשהודה למאמנים שהכי השפיעו עליו הזכיר את דייל בראון, מאמנו בקולג' אותו מכיר מגיל 13, פיל ג'קסון, איתו זכה ב-3 אליפויות בלייקרס, ואת דוק ריברס, תחתיו שיחק רק בעונה האחרונה. הוא הסביר שדוק לימד אותו המון על המשחק ועל מה שחשוב באמת בחיים, ושוב גילה לנו מה באמת חשוב לו. תארים זה אחלה, אבל יש דברים אחרים קודם.

לכן, עוד לפני שמדרגים את שאקיל על סולם הכדורסל, תואר אחד חייבים לתת לו, ובהנאה גדולה: המבדר הכי גדול בתולדות הליגה. שאקיל היה החולייה האחרונה בשרשרת שהתחילה בהארלם גלוב טרוטרס, נמשכה בבוב קוזי, טייני ארצ'יבאלד וד"ר ג'יי, הוקסמה על ידי מג'יק ג'ונסון, מוסחרה עם מייקל ג'ורדן, והגיעה לגדולתה אצל שאק, שהיה החבילה השלמה: חדוות משחק וקלילות על הפרקט, חיוך כובש ומנצח ולוגו בדמותו שמכר נעליים בכל רחבי העולם. אלא שכמו כל ענק אמיתי, אלמנט אחד הוא פיתח ולקח לרמה חדשה – המולטי-טאלנט שמופיע בכל מקום אפשרי.

בימים האחרונים התפרסם נתון משוגע: שאקיל הופיע בלמעלה מ-100 סרטים, סדרות ותכניות אירוח שונות! היו לו שתי תכניות משל עצמו, הוא היה הדמות הראשית בשלושה סרטים באורך מלא והוא אפילו הקליט ארבעה אלבומי ראפ. ואיכות הסרטים והמוסיקה שלו כמובן לא משנה – כי זה רק היה ביטוי לכמויות הפאן העצומות שזורמות לו בעורקים, ומשם ישר אלינו. התואר שלו, רק חבל שאין יורש באופק.

אבל מה קורה כשמניחים את הפאן בצד ורוצים להתפנות למלאכת דירוג השחקנים הכי גדולים אי פעם, או הסנטרים הגדולים של המשחק? אז נזכרים בשנותיו הראשונות ובכמות הביקורת שכל הפעילויות שלו הסבו לו ("אם יש לו זמן לשטויות, למה הוא לא מתאמן מהקו?").

בשורה התחתונה, קשה להתעלם מכך שלשאקיל יש רק תואר MVP בודד. נכון, תארי MVP הם משהו שמקבלים ולא לוקחים, וזה פגע בו. ונכון, ב-13 עונותיו הראשונות הוא היה בטופ 10 בבחירות לשחקן המצטיין, ב-7 מתוכן בטופ 5 – דומיננטיות ארוכת שנים שעולה על זו של טים דאנקן (שני בקטגוריה) ושל קובי (שלישי) ושבכל ההיסטוריה רק חמישה מציגים נתון עדיף (ג'ורדן, קארים עבדול ג'באר, לארי בירד, מג'יק ג'ונסון וביל ראסל).

אבל עדיין, לקארים יש 6 אמ.וי.פי, לראסל 5, לצ'מברליין 4. ואלה יריביו העיקריים על תואר הסנטר הגדול בכל הזמנים. ואם היה כל כך דומיננטי, איך זה שבתקופתו חמישה שחקנים אחרים זכו ב-2 תארי MVP כל אחד, כפול משאק?

עם זאת, יש כמובן לא מעט מספרי שעומדים לזכותו. שאקיל פרש כשהוא חמישי בסך נקודות בקריירה (28,596 – קובי יעבור אותו בעונה הבאה) ורביעי בנקודות בפלייאוף (5250), אחד משני שחקנים בלבד עם לפחות 28 אלף נקודות, 13 אלף ריבאונדים ו-2700 חסימות, יחד עם ג'באר (ואולי גם ווילט, לא ספרו חסימות בזמנו). הוא אחד משלושה שחקנים שזכו באותה עונה באליפות, MVP בליגה, MVP באולסטאר ו-MVP בגמר ואף שחקן לא צבר יותר עונות של 20 נק' ו-10 ריבאונדים (13 – כולן ברצף). הוא שלישי בכל הזמנים במדד היעילות של ג'ון הולינג'ר (אחרי ג'ורדן ולברון), 15 פעמים אול סטאר (16 בלי עונת השביתה. שני רק לג'באר) ושני אי פעם במספר בחירות ל-MVP של הגמר עם 3 (יחד עם דאנקן ומג'יק, אחרי ה-6 של ג'ורדן. יש לציין: זה פרס שנתנו רק מאז 1969. סביר שלראסל היו יותר מזה אם היו מחלקים את הפרס בשנות השישים).

נו, אז איפה כל זה ממקם אותו?
מבחינת דעת הקהל, הוא נמצא בקצה הטופ 10. בפרוייקט דירוג השחקנים ע"י הגולשים באתר בסקטבול-ריפרנס הוא מדורג 9, קצת מתחת לחאכים אולאג'וואן, קצת מעל קארל מאלון. בדירוג הגולשים של ספורטסניישן הוא מגיע בדיוק לאותו מקום, הפעם אחרי ג'רי ווסט ומעט לפני אוסקר רוברטסון. בפירמידת היכל התהילה של ביל סימונס שאקיל מדורג 11, בתוך חבורת "הפנתאון", שאין גבוהה ממנה.

ועושה רושם שלמרות הדומיננטיות האדירה בשיאו, ולמרות הפיזיות חסרת התקדים (הגוף הכי-גדול-הכי-זריז שהיה), החמישייה השנייה של ההיסטוריה היא בדיוק המקום המתאים לשאק. בהנחה שהחמישייה הראשונה מורכבת מג'ורדן, מג'יק, ראסל, ווילט וג'באר, כשעל הסף נמצאים בירד, קובי ודאנקן – שאקיל מצליח להידחק רק לקצה, בעיקר בגלל שבסופו של דבר הוא מפסיד להם בקרב הכי חשוב: תארים.

אם מחברים MVP של עונה, גמר וטבעות, אצל שאק מגיעים ל-8. לג'ורדן יש 17, לראסל 16 (ועוד לפחות 4-5 מצטיין-גמר אם היו נותנים אז את הפרס הזה), לג'באר 14, למג'יק 11 ולווילט "רק" 7, אבל עוד 18 מלכויות סלים וריבאונדים (לשאק רק 2). לדאנקן 9, לבירד 8 בעידן הכי תחרותי בתולדות המזרח ולקובי גם 8. בדיוק כמו לשאק. מה ששוב שם את שאקיל בקצה של החמישייה השנייה.

ומה קורה כשבודקים רק סנטרים? היסטורית, לפחות לשבעה יש טיעון טוב למקום בטופ 5: מיקאן-ראסל-ווילט-ג'באר-מוזס-חאכים-שאקיל. (מה שגורם לי לחשוב שהמונח טופ 5 כאן צריך להפוך לסמל סטטוס שאפשר להעניק ליותר מחמישה אנשים. מה לעשות, יש יותר מדי!). אבל אפשר לחלק אותם לשתי קבוצות: ווילט-ג'באר-ראסל, והיתר. שאק ראשון מבין היתר. והוא, אגב, בסדר עם זה. השורה התחתונה היא שלפני 19 שנה שאק נבחר בדראפט, בגיל 20, בעיצומו של דור הסנטרים אולי הכי מוכשר אי פעם, ועם ציפיות להיות הסנטר הכי גדול בדורו. ולמרות המשקל, הברכיים, הסרטים, הטלוויזיה, הראפ, הריבים, הבדיחות, הברייקדאנס, הכינויים ואחוזי העונשין – זה בדיוק מה שהוא עשה. והוא עשה את זה בדרך המושלמת – הוא נהנה. וגם אנחנו. אפשר לבקש יותר מזה?