מאור טיורי: "הייתי בפאניקה, בקו הסיום בכיתי מאושר"

רצת המרתון מאור טיורי השיגה את הקריטריון לאולימפיאדה בפריז במרתון רוטרדם בתחילת השבוע, ותגיע למשחקים בפעם השלישית בקריירה. טיורי חצתה את קו הסיום לאחר 2:26:39 שעות, 11 שניות מהירות יותר מהקריטריון שעומד על 2:26:50 שעות.

טיורי עברה שנה רצופת מכשולים ואתגרים, שהחלו עם פציעה בכף הרגל בדמות שבר מאמץ, החלפת המאמן שהיה צמוד אליה למעלה מ-5 שנים, החלפת המאמן שהגיע אחריו כשנותר לה פחות מחצי שנה למשחקים האולימפיים, והזדמנות אחרונה ברוטרדם להשיג את הקריטריון האולימפי, 3 חודשים לפני טקס הפתיחה.

רצת המרתון משתפת על השיקום מהפציעה, החלפת המאמנים, הבכי הרב והלחץ האדיר שהתנקזו לריצה אחת שמביאה אותה להגשים את החלום שלה פעם נוספת.

אנחנו כמה ימים אחרי השגת הכרטיס, מעכלת?
"כן ולא. אני כל הזמן מדברת עם אנשים על זה, ואומרת לעצמי ׳וואי, אשכרה עשיתי את זה׳. זה כל כך מרגש. תמיד האמנתי שאני יכולה לעשות את זה, אבל בין להאמין לבין לעשות את זה - יש דרך. כדי להשיג את הקריטריון הייתי צריכה לשפר את השיא שלי ביותר משתי דקות, בכל זאת, זה לא איזה דבר של מה בכך״.

גם במשחקים בריו וגם בטוקיו השגת הכרטיס הייתה בהזדמנות האחרונה, והפעם זה הגיע עם שיא אישי שקיזזת ב-2:14 דקות
"זהו, בעבר כבר עשיתי את זה. לטוקיו הקשיחו את הקריטריון באופן דרמטי ועשיתי שיא אישי ב-13 דקות ומעלה כדי להגיע למשחקים, אז לקריטריון לפריז עכשיו היה צריך לרדת ב-2 דקות מהזמן שלי, אז אמרתי לעצמי שזה אפשרי. בגלל שכבר עשיתי את זה פעמיים, אז ידעתי שזה שיכול לקרות שוב".

כמה מלחיץ היה לחשוב על התוצאה הקשה שאת צריכה להשיג לפני ובמהלך הריצה?
"הריצה עצמה קצת שונה בעקבות זאת. כשרצים ומנסים לעשות קריטריון, במיוחד איך שאני עשיתי את זה כשבעצם לא היו לי עוד הזדמנויות לעשות אותו, אז כמובן שהיה הרבה לחץ לפני, וגם במהלך הריצה. הייתי ממש לחוצה על הזמנים בריצה. בתור ספורטאית אני מרגישה שאני חייבת להתעלות ובאיזשהו מקום כשמקשיחים קריטריון, אז צריך להעלות את הרמה. זה גם מראה לי שאני יכולה לעשות את זה. כל עוד אני מאמינה, והאנשים שעובדים איתי גם, אז זה מה שנותן את הכוחות. בסופו של דבר צריך שיהיו את ההזדמנויות הנכונות וההכנה הנכונה".

מה הייתה רמת המוכנות שלך למרתון?
"טובה מאוד. אני מאוד מרוצה מההכנה שעשיתי ומהדרך שעשיתי, הרגשתי שבבלוק הזה אני נתתי את הכל ועשיתי את כל מה שאני יכולה. בכל התהליך שעברתי בשנה האחרונה, עם פציעות ושינויים. כשמגיעים לתחרות ככה, אני חושבת שכבר זוכים. רק צריך שהכל יתחבר בצורה נכונה בתחרות".

הייתה לך תקופה מאוד מאתגרת בשנה האחרונה. להשתקם מפציעה והחלפת שני מאמנים
״זה היה מאוד קשוח. עם הפציעה הצלחתי להתמודד ולחזור לעצמי. מקצועית, החלטתי להחליף את המאמן שהייתי איתו 5.5 שנים (סטיב ג׳ונס). הרגשתי שמיציתי את הפוטנציאל איתו, הרגשתי שאני צריכה שינוי למרות ששיפרתי את הזמנים שלי והגעתי ל-2:29שעות. השינוי היה עם המאמן האמריקאי שהגיע אחריו, הייתי איתו חצי שנה. בהתחלה האמנתי שהוא יוכל לקדם אותי, אבל די מהר אני הבנתי שזה לא זה, שאין שם חיבור וכימיה טובה, וזה כבר היה ממש לחוץ, דצמבר 2023, מה אני עושה? יש לי מרתון עוד 3 חודשים. עברתי חודש מאוד מאוד קשה, מלא בבכי ובלחץ, הייתי אובדת עצות. אם אני מסתכלת אחורה, כשהייתי בתוך זה, זה הרגיש שכל העולם חרב. אבל אני שמחה שמצאתי פיתרון ממש זריז. לא היה לי זמן לחשוב על זה יותר מדי ולהתלבט. ידעתי שאם אני מחליטה משהו אני חייבת ללכת על זה עד הסוף, על כל הקופה, ולא רגל אחת פה ואחת שם. ידעתי שעם המאמן האחרון אני לא אגיע לשום מקום, ואמרתי לעצמי ׳מעכשיו, מה שיקרה יקרה׳, הייתי חייבת לעשות שינוי״.

בתקופת זמן כזאת קצרה וצמודה למשחקים האולימפיים, אלה צעדים אמיצים עם סיכון עצום
״יש כאלה שאמרו לי שזאת טעות, בעיקר בתקופה הזאת של השנה האולימפית. אני חושבת שאני מספיק זמן בספורט, מכירה את עצמי ויודעת שאם משהו לא מרגיש לי נכון, אני צריכה לפעול בנושא בשביל לדעת מה נכון לי ומה לא. ברגע שעשיתי את המעבר, ההרגשות והתחושות שלי השתנו ב-180 מעלות. פתאום הבנתי עד כמה היה לי רע במקום שהייתי בו. כשעשיתי שיחת פרידה עם המאמן האמריקאי, שאמר לי ׳אני לא יכול לעזור לך כי יש מישהי אחרת שתרוץ מהר יותר ממך׳, הבנתי שקיבלתי את ההחלטה הנכונה בלסיים איתו״.

איך הגיעה ההחלטה הזאת?
"זה היה תהליך מחשבתי של חודש. הדברים האלה ישבו בתוכי. ישנתי על זה כמה לילות וידעתי שאם אני אקח את הימים האלה לחשוב על זה, אני אדע מה יהיה לי נכון לעשות. לא רק אני לקחתי סיכון בהחלטה הזאת. גם לדן סלפטר שהתחיל לאמן אותי זה היה סיכון בתקופת זמן כל כך קצרה, ככה ששני הצדדים היו אמיצים״.

איך היה למשפחה שלך ולחברים לראות אותך מהצד עוברת תקופה כזאת, ומקבלת החלטות גורליות?
״כולם מאוד תמכו בי. ההורים, המשפחה, והחברים די מנווטים אותי לדרך הנכונה. כמובן שאני מגיעה להחלטה בעצמי, אבל זה קורה אחרי שאני גם מדברת איתם״.

איך ההתקשרות עם דן סלפטר החלה?
"בתחילת דצמבר דיברתי עם איתי מגידי, המנהל המקצועי באיגוד האתלטיקה, והסברתי לו את הסיטואציה. באותו זמן הייתי במחנה אימונים באריזונה, ואני מדברת איתו ומספרת לו שזה לא מסתדר לי עם המאמן, שאני משנה אימונים, ודיברנו על האפשרויות שיש לי. הוא עשה את הקשר בינינו, הציג את העניין הזה בפני דן, אני הייתי צריכה לחשוב על זה גם. איתי גישש עם דן בהתחלה, ולי לקח קצת זמן להתחבר לרעיון, ובסוף החלטתי שזאת תהיה הדרך הכי טובה בשבילי ודיברנו. ידעתי שדרך האימון שלו שונה מאוד משלי ושזה מה שחיפשתי״.

נחזור לריצה הגורלית. תארי לי מה קדם לה ומה היה לאורכה
"בלילה שלפני הייתי מאוד מאוד לחוצה, אפילו בפאניקה בנקודות שונות. בחצי הראשון של הריצה הייתי איטית מהקריטריון בלמעלה מ-20 שניות, וידעתי שאני בעצם צריכה לרוץ 20 שניות יותר מהר מהפער הזה וזה הלחיץ אותי. עד הקילומטר ה-15 הייתי עם קבוצה כלשהי שחשבתי שתיקח אותי לפחות עד לחצי המרחק בזמן שאני רוצה לרוץ זו, וזה לא כל כך עבד, התעצבנתי והמשכתי קדימה. ידעתי שעכשיו אני הולכת לרוץ לבד, אבל לא ידעתי שזה יהיה למשך 20 קילומטר, שזה מרחק גדול מאוד לרוץ לבד במרתון. מהקילומטר ה-15 עד הקילומטר ה-35 הייתי לבד. באופק היו 2 בנות שידעתי שהן הולכות על הקריטריון ולקח לי קצת זמן להגיע אליהן. היו כמה קילומטרים קטנים באמצע הריצה שחשבתי לעצמי שאולי אני לא יודעת אם אני אעשה את זה. ואז משהו בראש שלי השתנה. זה לא עוזר לומר ׳אני לא אצליח׳, כי כן הרגשתי חזקה״.

טיורי המשיכה: ״העובדה שרצתי לבד באמת גרמה לי לבאסה, אבל אמרתי 'אוקיי, יש את הקבוצה שאני רואה, אני חייבת להשיג אותן', ופשוט עבדתי על זה. אי אפשר לצמצם בבום, אז בהדרגה ניסיתי להגביר את הקצב, ועברתי אנשים על ימין ועל שמאל. בקילומטר ה-30 הרגשתי ממש ממש טוב, הגברתי, והשגתי אחת מהן בקילומטר ה-36. במהלך הריצה אבא שלי, איתי מגידי ודן סלפטר היו בנקודות אסטרטגיות, עודדו, אמרו לי מה המצב שלי. קצת מצחיק, אבל גם בעלה של הבחורה שרצתי איתה עודד אותי, אמר לי שאני מצויינת ועושה טוב, אז זה גם הרגיע אותי. רצנו עוד קצת ביחד, ובקילומטר ה-38, ראיתי שאני 3/4 שניות מתחת לקריטריון ואמרתי 'זה או עכשיו או אף פעם'. איתי מגידי ראה אותי שוב בקילומטר ה-39, והוא צעק לי ׳עכשיו! עכשיו את נותנת הכל!׳. זה היה רגע שאמרתי לעצמי ׳אוקיי, יש לי 3 קילומטרים ואני חייבת לתת את הכל׳. פתאום לא שמעתי כלום ממה שהיה שם. הסוף היה מטורף, היה מלא באנשים, ואמרתי שאני מגיעה לסוף כמה שיותר מהר בין כולם, וזה קרה״.

חצית את קו הסיום, מה קרה לך שם?
״וואו, הרגשתי הקלה ענקית, התרגשתי, התחלתי לבכות מאושר, ונשכבתי על הרצפה. לקלוט שליד השם שלי מתנוסס 2:26. חיכיתי לדן, איתי ולאבא שלי, אבל הם לא הגיעו אליי, אז הייתי צריכה להגיע אליהם, עם כל ההתרגשות והאופוריה שהיו לי עם עצמי. זה היה מצחיק״.

מה זה בשבילך להגיע שוב למשחקים האולימפיים?
״מרגש. כל פעם היא כמו הפעם הראשונה, כמובן שלכל פעם מתווסף הניסיון. ההרגשה היא אותה הרגשה של להשיג את החלום. זה עוד חלום. זאת פעם שלישית שזה קורה לי בהזדמנות האחרונה, אני מאמינה שזה מה שגורם לאקסטרה מאמץ. עכשיו נשאר להגיע לשם בכושר טוב ולעשות את הכי טוב שאני יכולה״.

מה למדת על עצמך בשנה הזאת, עם כל מה שעברת?
״אני צריכה לבטוח בעצמי ובתחושות הפנימיות שלי, שהן לא משקרות״.