שנת 2020 תיזכר בתודעה שלנו דורות על גבי דורות בעיקר באופן שלילי, שכן כל אירוע התרחש בצל המגפה הקשה ביותר בהיסטוריה של כדור הארץ. אבל השנה הזאת גם מסמלת משהו עבורנו הישראלים, בה נאמרה סוג של הצהרה - שום נגיף לא יעצור אותנו להשיג את המטרה שלנו. אפשר לקשר את זה לפוליטיקה ולמאות האלפים שמפגינים כבר חודשים, אפשר לקשר את זה להייטק ופיתוחים טכנולוגיים, ואפשר כמובן להתייחס לאמירה הזאת בהקשר של הספורט. וכן, קרו דברים מדהימים השנה בספורט שמדגימים זאת, בעיקר בחודש האחרון שסיפק לנו בשורה עצומה.
באופן מדהים ויוצא דופן, חמישה ישראלים בחמישה ענפים אולימפיים שונים הוכתרו בחודש האחרון (מאמצע נובמבר עד אמצע דצמבר) כאלופי אירופה. מדובר בפיטר פלצ'יק בג'ודו, לינוי אשרם בהתעמלות אמנותית, יואב כהן בשייט, ארטיום דולגופיאט בהתעמלות מכשירים ואבישג סמברג בטקוואנדו.
וזה עוד בלי לדבר על מדליית הזהב הקבוצתית של נבחרת ההתעמלות האמנותית ועוד מדליות כסף וארד באליפויות אירופה של ספורטאים מצוינים נוספים שלנו, דוגמת קטי ספיצ'קוב ושחר צוברי בשייט, טל פליקר בג'ודו, אלכס מיאקינין בהתעמלות מכשירים ונמרוד קרביצקי בטקוואנדו. התקופה הנהדרת נחתמה בשבוע שעבר עם ההיסטוריה של ליהיא רז, שהפכה לאישה הישראלית הראשונה שמשיגה מדליה במעמד כזה בהתעמלות מכשירים.
אז איך זה שפתאום כל כך הרבה נציגים שלנו בבת אחת רושמים הישגים נפלאים שכאלה, דווקא בשנה שמציבה כל כך הרבה אתגרים וקשיים? יכול מאוד להיות שהמנטאליות הישראלית היא זו שעושה את ההבדל. עבור אותם ספורטאים ישנה רק מטרה אחת שהם מכוונים אליה כבר תקופה ארוכה - טוקיו. רבים קיבלו את הבשורה על הדחייה של המשחקים האולימפיים מקיץ 2020 ל-2021 בצורה קשה, אבל המקצוענים האמיתיים, אלה שיודעים לשים הכל בצד ולהמשיך להתרכז בעבודה הקשה, הם אלה שבסופו של דבר מסוגלים לרשום הישגים מהסוג הזה.
צפו בכתבה על העבודה של פיטר פלצ'יק מהבית >>>
אין ספק שהאתגרים שנוצרו בעקבות התפשטות הקורונה היו בלתי נתפסים וכאלה שספורטאים עוד לא חוו אף פעם: ביטולי אימונים ותחרויות, מגבלות תנועה מעצבנות, דילמות כלכליות, אי ודאות בלתי פוסקת, וכמובן השינוי הגדול של המחסור בקהל כשהתחרויות כן חזרו. אגב, יש אפילו ענפים שרק השבוע חזרו לפעילות, דוגמת הטניס שולחן, אז עצם זה שכל הספורטאים עברו את החודשים הקשים האלה וממשיכים להתחרות ברמות גבוהות זה דבר די מדהים. ואת כל הקשיים המוזכרים פה חוו הספורטאים בכל העולם, לא רק בישראל. אבל פה אצלנו אפשר להרגיש איזהשהו הבדל ביחס, בגישה, ברצון העז כל כך לייצג את המדינה ולחזור מבירת יפן עם משהו מנצנץ על הצוואר.
מן הסתם יש את אלה שיטענו שההישגים האלה קצת מתגמדים לנוכח העובדה שאלה לא היו אליפויות עולם, שבלי היריבים או היריבות מיפן, קוריאה, מונגוליה, ארה"ב, ברזיל, ארגנטינה, אוסטרליה ואפילו קנדה, התחרויות הרבה יותר קלות. יש מידה מסוימת של אמת מאחורי הטענה, אבל זו טעות קשה לנסות להקטין את גודל ההישג. בסופו של דבר מבחן התוצאה הוא זה שקובע, וזכייה באליפות אירופה זה מבחן תוצאה אדיר. אז אם האחיות לבית אברינה לא יתחרו באולימפיאדה הקרובה ולינוי אשרם תזכה, אף אחד לא יגיד "זה לא הישג גדול". ואם שגיא מוקי יקבל הגרלה בלי אותם יריבים ממדינות לא אירופיות ויעפיל לגמר בטוקיו, אף אחד לא ישתמש בטענה הזו.
בקיצור, בואו נפרגן, כי כשמגיע אז מגיע. הספורטאים והספורטאיות שלנו לא ישבו בחיבוק ידיים וחיכו שמשהו ישתפר בעולם. הם עבדו, הם פעלו, הם עשו הכל כדי להיות מוכנים למקרה שהתחרויות יחזרו. וכעת כולנו רואים את התוצאה של זה. הרבה מהנציגים שלנו שכבר הבטיחו את מקומם למשחקים האולימפיים בקיץ 2020 היו במומנטום חיובי ביותר, וחלקם נחשבו להבטחות רציניות למדליה. אבל אז הגיע הנגיף הארור ואיתו הדחייה של המשחקים בשנה, וכולם היו בטוחים שזהו, המומנטום אבד. לא ולא.
אפשר כמובן גם להחמיא למעטפת הנהדרת שאותם ספורטאים קיבלו. עם כל הצרות הכלכליות והשינויים וההשלכות שנוצרו בשנה החולפת, המעטפת הצליחה להישאר יציבה ולתרום משמעותית להישגים שראינו, בין אם זה התמיכה של האיגודים השונים, העבודה הבלתי רגילה של המאמנים והמאמנות, וכמובן הדחיפה מצד המשפחות. אבל כל זה לא היה משנה שום דבר אם הספורטאים עצמם היו נותנים לקורונה להשפיע עליהם. ממה שראינו החודש, כנראה שהתשובה לכך היא לא, ועל כך - שאפו. כעת כולנו צריכים להמתין למבחן התוצאה האמיתי, זה שיגיע באמצע חודש יולי הקרוב. אפשר להיות אופטימיים.
צפו בזכייה של לינוי אשרם באליפות אירופה >>>