אם אומרים שהכדורגל הוא בדרך כלל מראה של ישראל, הרי שאתמול זה הרגיש הפוך לגמרי: בעוד האווירה בארץ עדיין נמצאת בתוך חרדה של (אולי) מלחמה בדרך, דווקא הקבוצות הישראליות סיפקו ערב חמישי אופטימי למדי. שלושה ניצחונות בערב אירופי אחד זה משהו שלא ידענו הרבה זמן - ואלה היו שלושה ניצחונות שלא באו במקרה.
מכבי תל אביב, הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים היו עדיפות על היריבות שלהן - חלקן קבוצות מאתגרות ממש, ומעבר לכך שעשו כבוד, גם הבהירו לא מעט על דמותן המתגבשת לקראת העונה הקרובה. תחת הדיסקליימר הכבד שאנחנו רק בסוף יולי, ואירופה היא מדד קצת משקר, ולא בטוח שהקבוצות שאנחנו רואים עכשיו בכלל ייראו אותו דבר כשהליגה תתחיל בסוף החודש הבא - זמן לספק מבט ראשון על שלוש קבוצות כחול לבן.
1. מכבי ת"א. אם אצטט את עמיתי יניב פרנקו, קיץ - זה משחק של וולקאמים. השאלה האם קיץ של קבוצה או טוב או לא, בדרך כלל נמדדת בשורה התחתונה - כמה פעמים הכרזת על שחקנים חדשים, כמה הבאת. אבל כפי שפרנקו ציין (ובצדק), זה לא המדד היחיד - וזה תלוי גם במה שיש לך. האם בכלל אתה צריך לצרף הרבה שחקנים?
את הקיץ הקודם היא החלה עם מבול של שחקנים חדשים - זכורה להם היטב "יממת הוולקאמים" הגדולה, שבה כל שעתיים הכריזו על שחקן חדש. ארבעת השחקנים האלה היו יואב ג'ראפי, נועם בן הרוש, איתמר נוי ובן לדרמן. שניים מהם כבר לא במכבי ת"א, אחד מהם משחק לפעמים וכנראה שבבן הרוש אתם נזכרים רק עכשיו כשאתם קוראים את הטקסט הזה. וזה לא באשמתכם.
מכבי תל אביב, עד עכשיו, לא עשתה כמעט כלום בגזרת הרכש. היא כנראה עוד תעשה, וכמו תמיד זה תלוי בשורה התחתונה שלה באירופה. אבל מה שהיא הראתה, הן באלוף האלופים ובוודאי אתמול ב-0:5 מול שריף, זה שהיא לא ממש צריכה רכש. היא כמובן תצטרך עוד חלוץ (אסתריקה בדרך), והיא תצטרך לגבות את העזיבה הצפויה של טייריס אסנטה - אבל בסך הכל, יש לה בסיס מצוין והבסיס הזה עבר בהצטיינות את שני המבחנים הראשונים של העונה.
והחלטה אחת שנראתה תמוהה אבל כנראה תוכיח את עצמה היא ההישארות עם קני מילר. זה כנראה לא היה מהלך מחושב - יותר קרוב לברירת מחדל, אחרי שמכבי ת"א ניסתה להביא מאמנים אחרים ולא הצליחה. אבל יכול להיות שהאינסטינקט ללכת עם מה שעבד בסוף העונה שעברה לא היה מוטעה; מכבי ת"א הבינה שהעונה שעברה די הוכתמה בעיקר מקדנציית לאזטיץ' - התקופה הקצרה של דיילה, ובעיקר סיום העונה תחת קני מילר, הראו מכבי ת"א אחרת וטובה יותר. ואת ההמשך שלה ראינו עכשיו.
ולצד דור פרץ ושגיב יחזקאל שמרשימים ועושים את שלהם, בעיניי הסיפור הגדול הוא סייד אבו פרחי - יש לו כבר ארבעה שערים בשני משחקים רשמיים. יכול להיות שמכבי ת"א אכן תביא חלוץ רכש, אבל מי שזה לא יהיה, מצפה לו תחרות גדולה מצידו של סייד - שהולך וגדל לעמדת החלוץ במכבי ת"א. בלי הרבה רעש וצלצולים, הוא נראה חד - ושווה יהיה לשים עליו עין בעונה הקרובה.
שתי שאלות עדיין עומדות בפתח למכבי ת"א - האחת היא כמה מהקבוצה הזאת תישאר, והשנייה היא כמה היא תשודרג. אלה שאלות שכמובן ימצאו את פיתרונן בהמשך הדרך, אבל בוודאי שהניצחונות האלה צריכים להרגיע את הלחץ: גם אם לא יהיה רכש, יש למכבי ת"א קבוצה מאוד איכותית לרוץ איתה. בוודאי בליגה המקומית.
סייד אבו פרחי. הסיפור הגדול במכבי ת“א (צילום: מכבי תל אביב)
2. בית"ר. מבין שלוש הישראליות, לירושלמים הייתה כנראה את החוויה הכי מאתגרת - משחק חוץ, נגד יריבה חזקה (יחסית לשלבים האלה של העונה), בסגל מאוד לא שלם (ארבעה שחקנים חשובים שנשארו בבית - בראשם לוקה גדראני), עם צום תשעה באב שגרע מההרכב עוד כמה שחקנים שהיו יכולים בקלות לפתוח וגם התקרית המכוערת לפני המשחק, שבה הותקפו אוהדים על רקע יהדותם, כנראה לא הוסיפה. ואחרי כל זה, זו הייתה הופעה מרשימה מאוד לאלמוג כהן ולשחקנים שלו.
שנים כתבתי כאן על איך כשבית"ר מצליחה, זה בדרך כלל בגלל שהיא מצליחה לאזן את הפראיות וה"שכונתיות" החיובית עם עמוד שדרה מברזל. ובכן, בהופעה שלה אתמול ראינו בעיקר את עמוד השדרה הזה. ברמת הברק, קשה לומר שהיו כאן ניצוצות מרהיבים; שני הכוכבים ההתקפיים הגדולים, שועה ואצילי, היו ביום פחות טוב מהממוצע שלהם. בית"ר, בסוף, ניצחה 0:1 את א.א.ק לרנקה משער בבעיטה חופשית. זה הכל.
אבל בית"ר, לאורך כל הדרך וגם בדקות קשות, שידרה רוגע - לא היתה שם פאניקה, לא היה איבוד עשתונות, שחקנים עלו מאוד בטוחים בעצמם והפגינו יציבות. בשלב הזה של העונה, צריך לתת גם לבית"ר הנחה מסוימת - גם בגלל השחקנים החסרים, וגם כי מסע הרכש (לפי כל הדיווחים) עוד לא הושלם.
אבל אם אחרי כל זה, בית"ר היתה מאוד יציבה, שלטה במשחק ברוב שלביו, הגיעה להרבה יותר מצבים וגם הצליחה לנצח - היא בהחלט במצב מצוין. שאלת המפתח של בית"ר העונה נגעה לזהות המאמן - האם אלמוג כהן יכול לעשות את האדפטציה לקווים. לדעתי המשחקים הראשונים מעידים שכן - הוא ידע לנהל את הכוחות שיש לו (גם במהלכים לא פופולריים כמו הוצאת שועה ואצילי בדקה יחסית מוקדמת), ולצאת אחרי הופעה אירופית מרשימה בסטנדרטים הירושלמיים.
יש לבית"ר גומלין לא קל, והתוצאה בהחלט יכולה להתהפך. אבל אפשר לספק ורדיקט כלשהו משני המשחקים הראשונים היא שיש משהו מאוד יציב וחזק בטדי. ועכשיו השאלה היא כמה על היציבות הזאת, בית"ר תוכל גם לשגשג ולפרוח. כמו מכבי ת"א, האופטימיות היא לא רק ממה שהיה - אלא ממה שעוד יכול להיות.
הירושלמים שידרו רוגע לאורך כל המשחק (צילום: בית“ר ירושלים)
3. הפועל ת"א. ואחרי שתי הצהובות, זמן לעשות כבוד לאדומה - שכנראה חוותה ב-0:2 על לודוגורץ את הערב הכי שלם מבין השלושה. יש בהפועל תל אביב של העונה שעברה, ומסתמן שגם העונה, משהו מאוד הוליסטי - שילוב נכון בין מאמן, קבוצה וקהל שמאוד מאוד מחוברים ומייצרים ביחד משהו חזק ובלתי שביר. אתמול, ראינו את שלוש הצלעות האלה במיטבן.
זה היה ערב מצוין למועדון הפועל תל אביב - בראש ובראשונה בגלל 6,000 אוהדים אדומים שנסעו להונגריה וסיפקו להם אווירה בלומפילדית. כבר ראינו בעונה שעברה מה המשמעות של מגרש ביתי, והאוהדים שלה הצליחו לייצר לה בית מחוץ לבית. זה עוד נכס אסטרטגי שהקבוצה תוכל לבנות עליו הלאה.
אבל גם על הדשא זו היתה הופעה טובה מאוד - נגד היריבה הכי חזקה מבין השלוש. נגד בית"ר, הפועל תל אביב היתה מאוד לא טובה. היא די "גנבה" את הניצחון במשחק הזה. הפעם היא לא גנבה ולא נעליים - היא כן נאבקה ביריב חזק, אבל היתה יכולה לו, ובוודאי שככל שהמשחק התפתח היא היתה פשוט טובה יותר בשני צידי המגרש.
גם לפני 12 שנה, במשחק האירופי האחרון שלה - הפועל ת"א ניצחה. אבל איזה הבדל - שם, זה היה 0:1 במשחק לפרוטוקול מול אסטנה (אחרי שהקזחים ניצחו 0:3 במשחק הראשון), רחוק מהבית ובלי קהל. הפעם, זו היתה הפועל במצב אחר לגמרי - הרבה יותר מחוברת, והרבה יותר בריאה מהמועדון שעלה לשחק אז - כסנונית אחרונה של כדורגל אירופי אדום להרבה מאוד שנים.
נדמה לי שכל מי שראה את הפועל ת"א אמש - יכול לנחש שזה לא יהיה הערב האירופי האחרון שלה; גם אם היא תודח בשבוע הבא. יש בה משהו חיוני הרבה יותר, בריא הרבה יותר - ובהנחה שהיא גם תתחזק, גם עבורה זו רק ההתחלה. להפועל ת"א יש מורשת אירופית מפוארת - ואתמול נכתב פרק די מרשים בהיסטוריה הזו.