הקהל שלו: כשאצטדיון שלם מריע לשחקן יריב

לכדורגל, כך יודע כל אוהד או מתבונן, יש דרכים משונות לכתוב את עצמו. פעמים רבות, הוא מפתיע אפילו את מי שרואים אותו שנים ארוכות. כך למשל במקרה שעומד לקרות ביום חמישי הקרוב בבלומפילד: מקרה שבו קהל ביתי יחוש רגשות חיוביים - דווקא לשחקן מהקבוצה היריבה.

כמובן שמקרה ערן זהבי הוא שונה מהמקרים האחרים שנדון בהם; שם באמת אין ויכוח שאוהדי מכבי תל אביב, על אף הכבוד לשחקנם לשעבר, יעמדו מאחורי הקבוצה הביתית. ובכל זאת, מפתה להיזכר בדוגמאות שבהן הקונפליקט גבר - לעתים גרם לקרע של ממש.

הדוגמא הזכורה היטב היא, כמובן, זו של אבי נמני - שבשנת 2004 פגש לראשונה את מכבי תל אביב במדי קבוצה אחרת, בית"ר ירושלים. אז, אוהדי מכבי תל אביב עלו לטדי במטרה אחת ויחידה: להודות לכוכב שלהם, גם על חשבון קבוצתם המקורית. חלקם אף הגיעו במטרה לעודד את בית"ר, וייחלו אף להפסד של הקבוצה שהם אוהבים - רק על מנת שנמני ינצח שוב. אגב, נמני ובית"ר ניצחו באותה ההזדמנות. 0:1. אפילו היה מעורב בשער הניצחון שכבש ברק יצחקי הצעיר.

אבל עם כל הכבוד למשחק הסוריאליסטי ההוא, היתה דוגמא אחת - מוגזמת בהרבה. את מונדיאל 1990 רבים זוכרים בתור אירוע לא מאוד סימפטי. טורניר גביע העולם ההוא, מוכר בעיקר בגלל משחקים אפורים ומשעממים, שנגמרו בתוצאות מינימליות וחסרות השראה. אבל דרמה אנושית אחת הוא כן הוליד: הדרמה של דייגו ארמנדו מראדונה.

ב-1990, מראדונה היה הכוכב של נאפולי, והוביל אותה לשנים הגדולות בתולדותיה. הדרומיים שמו את ידיהם על הכדורגלן הטוב בעולם באותה העת, והוא הוביל את המועדון לשתי אליפויות בסוף שנות השמונים, זכייה נוספת בגביע האיטלקי וזכייה בגביע אופ"א. אליפות אחת הוא הביא לנאפולי, ממש לפני הגביע העולמי, שנערך באותה השנה באיטליה.

ולטורניר הזה, מראדונה הגיע כאלוף העולם המכהן. ארבע שנים קודם, במקסיקו, הוא סחב - כמעט לבדו - את נבחרת ארגנטינה לזכייה שנייה בהיסטוריה בגביע המוזהב, התואר הגדול בעולם. דייגו רצה בכל מאודו לעשות זאת שוב, ובכך להשוות את שיאו של יריבו הגדול - פלה, שהיה האחרון לזכות בשני גביעי עולם רצופים (1958 ו-1962). ובדרך, עמדה נאפולי.

לא ברור מי היה האיש שקבע, בתקופת התכנון של הטורניר, את חצי הגמר דווקא באצטדיון סאן פאולו (לימים, "אצטדיון דייגו מראדונה") - אבל אין ספק שהיה לו חוש נבואי מפותח. כי אחרי טורניר ארוך ואפור, חצי הגמר שנקבע לאצטדיון הדרומי הפגיש את המארחת, איטליה, עם האלופה ארגנטינה. "המשחק של מראדונה" קרם עור וגידים, וגרר קרע בקרב הקהל המקומי.

כאן חשוב לזכור - לנאפוליטנים היתה מורכבות גדולה מאוד עם האומה האיטלקית. אוהדים של קבוצות רבות משאר חלקי המדינה נהנו להתנשא על הדרומיים, ולעגו להם בשירים על כך שהם סובלים ממחלות. כשמחברים לזה את האהבה העצומה למראדונה, הכוכב שלהם באותה העת, לא מעט אוהדי נאפולי הודיעו כי יבחרו לעודד את מראדונה - ולא את הנבחרת הלאומית שלהם.

דייגו עצמו שפך שמן על המדורה הזו. בדברים שאמר לתקשורת המקומית, הוא דיבר על "המשחק בין הצפון (של איטליה) והדרום (של נאפולי)". בין היתר, גם רמז שאוהדי נאפולי יבחרו לעודד דווקא אותו במשחק הקרוב, כדי לראות אותו זוכה בגביע העולמי. לא מעט איטלקים, מחוץ לנאפולי, כעסו עליו בגלל דברים אלה. בסופו של דבר, אגב, ארגנטינה היתה זו שניצחה. המשחק נמשך לדו קרב פנדלים, מראדונה כבש את הפנדל האחרון - והאלביסלסטה עלו לגמר, שם הפסידו למערב גרמניה.

המשחק הקרוב יהיה, כאמור, עולם אחר לגמרי. אוהדי מכבי ת"א, בניגוד לעבר, ירצו הפעם לנצח - למרות הנוכחות האמוציונלית של זהבי מהצד השני של המגרש. גם זהבי לא שורף את הגשרים יותר מדי, ולא פעם גם רומז על האפשרות לחזור לבלומפילד. ובכל זאת, ביום חמישי יעמוד לפנינו רגע נדיר - רגע שבו היריב הוא בעצם אוהב, ובו יציע שלם ישיר דווקא לשחקן מהצד השני.