אם שברון לב, אז מהסוג הזה: חוויות מפראג

כל הפסד של מכבי חיפה מבאס בפני עצמו ובצורתו שלו. זה לא משנה מול מי אתה משחק, העובדה שירדנו מכר הדשא מנוצחים תמיד מייסרת את הנפש ומותירה תחושת אכזבה.

אתמול, נניח, תחושת האכזבה היתה כל כך גדולה. אחרי תצוגת קהל מטורפת, שגרמה גם לקהל המקומי (בתוך ומחוץ למגרש), שראה כבר קהל חוץ אירופי אחד או שניים, להוציא פלאפונים בהשתאות, ואחרי משחק הקרבה אדיר ונטול התבטלות מול יריבה סופר חזקה - לצאת בידיים ריקות זה פשוט שובר לב.

אבל אם כבר הפסד, ואם כבר שיברון לב, כמה שעדיף שיהיה זה שיברון לב מהסוג הזה, מאשר שיברון הלב של התבטלות מוחלטת, נרפית וחסרת שיניים ותבוסה ללא תנאי, סטייל מה שקרה בברלין במשחק החוץ הקודם של הקמפיין.

כרגיל לעונה זו, גם למשחק הזה הגענו חבולים. הפעם, נוסף על כל הפצועים הוותיקים, דווקא בוגדן פלאניץ' היה זה שנאלץ להיעדר מסיבות אישיות, והותיר מכתש רמון עצום בהגנה. לא מדובר פה בסתם חיסרון של שחקן, זה עוגן, מכונת הגנה משומנת ואולי היחיד שיכול פיזית להתמודד עם קבוצות אירופיות בכזה קליבר. לפני המשחק, הדעה הרווחת בקרב האוהדים דיברה על מינימום שלושה שערים, ותסריט ריאלי יותר של התפרקות טוטאלית.

אז בהינתן התנאים האלו, ובהתחשב במשחק הקודם בקמפיין שלנו, בהרכב כל כך חסר ומעלה חשש, לתת תצוגה הרואית כזאת במגרש סופר ביתי, שמסתיימת בהפסד משער בודד, שנעשה תוך כדי אחת מהברורות בעבירות שראה העולם על סאן מנחם, זה כל כך מאכזב - אבל גם כל כך מעורר גאווה.

כדי להתגבר על החסרונות, נדרשה עבודה טקטית לעילא ולעילא, בנוסף למשחק מדויק וחד של כל שחקן ושחקן. ואת שני אלו ראינו אתמול. טוב, אולי בחלק של החדות היה מה לשפר, אבל בכל מה שנוגע ללב על המגרש, לא היה אחד שלא השאיר אותו על הדשא הקפוא בפראג.

המשחק עצמו נראה כפי שיכולנו לדמיין - לפחות עד לדקה 70, בערך. שליטה מוחלטת של סלאביה פראג, עם לא מעט החמצות. אנחנו, מהצד השני, יצאנו למתפרצות מהירות ולא מאוד חדות, כשההזדמנות הכי גדולה של המחצית הראשונה הגיעה בכלל מדין דוד. החמצה פשוט מטורפת.

במחצית השניה, כאמור, הפראגים עלו ליתרון נכלולי והוסיפו עוד כמה החמצות, אבל ככל שנקפו הדקות, אנחנו סירבנו לגלם את תפקיד הקורבן ולקבל את גורל התבוסה הידוע מראש, ובעשרים הדקות האחרונות, בעיקר אחרי הכניסה של מוחמד אבו פאני, זה כבר נראה כמו משהו ברמה אחרת לגמרי.

סלאביה פראג, בבית שלה, היתה עסוקה בעיקר בלהעיף כדורים ולבזבז זמן עם השתטחויות סטייל מכבי פ"ת בסמי. הקבוצה עשתה באמת כל מה שיכלה כדי לתת לקהל הענק, העצום והאדיר הזה את המתנה שלה ייחל כל כך, שער החוץ והנקודה היקרה הזו, אבל בסופו של דבר, כמאמר הקלישאה, הקהות בשפיץ הכריעה ונותרנו עם המחמאות.

אבל הרווחנו יותר ממחמאות אתמול. הרווחנו במשחק הזה מהות אמיתית ומשמעות לרוחב הסגל שלנו. רמי גרשון המושמץ, נניח, נתן את המשחק הטוב ביותר שלו במדי מכבי חיפה. גם רז מאיר נתן משחק פשוט מצויין הגנתית, עם כמה הצטרפויות טובות מקדימה. בצוותא עם גולדברג, שהולך ומתהווה כעוגן הגנתי ורודריגז (אחר כך גם ארד, שמראה סימנים ראשונים של חזרה לעצמו), כל חברי חוליית ההגנה עבדו פשוט מעולה במחצית הראשונה - וברוב שלבי המחצית השניה. לעצור אותם על אפס הזדמנויות, בהינתן פערים פיזיים וטכניים כל כך גדולים, היה בלתי אפשרי - אבל הגענו קרוב לזה ותסכלנו אותם בהתגוננות חכמה.

נוסף אליהם, עלי מוחמד זה עלי מוחמד, וכמה טוב שהוא עלי מוחמד בחולצה ירוקה (לתחושתי, זה לא יישאר ככה לעוד זמן רב). חזיזה הלך והשתפר ככל שנקפו הדקות, למרות החמצה מזווית לא פשוטה בדקה התשעים, שרי הציג משחק מלא מנהיגות ואחריות, וגם המחמיצים, בן שהר ודין דוד, נתנו הכל והציגו איכויות נהדרות בצורת המשחק.

בנוגע לבן שהר - ברור שהוא ייתן את שלו, ככל שיקבל יותר זמן משחק. באשר לדין דוד? עושה כמעט הכל נכון, עד שהוא מגיע למצב הכיבוש. זה נראה כמו סכר שמאיים להתפרץ, ואפילו בהחמצה מסמרת השיער שלו, המהלך שקדם להחמצה, עם ההשתלטות והצ'יפ הקטן הזה הצידה למצב בעיטה, היה מהלך כדורגל ברמה גבוהה מאוד. הוא יהיה בסדר, הרבה יותר מבסדר, תנו לו זמן וזה יגיע.

ומעבר לכולם - המנהיג האמיתי על המגרש, מוחמד אבו פאני. נכנס כרוח סערה, שידרג את כל הקבוצה רמה אחת לפחות למעלה בנוכחות ובצורת המשחק שלו. פשוט לא ייאמן כמה הוא שיפר את המשחק שלו, וכמה שאנחנו צמאים לדקות משחק שלו ושל נטע. זו פשוט קבוצה אחרת כששניהם על המגרש.

אז עבור מי שהיה אתמול במגרש, כל החוויה הזו היתה הרבה מעבר לעוד משחק. מעבר לגאווה בהופעה של הקבוצה וברבאק שנתן כל שחקן, כל הימים האחרונים היו חוויה אחת בלתי נשכחת ומדהימה. בכל מקום בפראג רואים צעיפים ירוקים, ולפחות מבחינת קהל, אנחנו הולכים ונבנים כשם דבר, אפילו ברמה האירופית. קבלת הקהל לשחקנים, התהלוכה למגרש, תצוגת הפירוטכניקה המטורפת, העידוד הבלתי פוסק - לא היה כדבר הזה במחוזותינו. מילים לא יתארו, עד כמה זו גאווה אדירה להיות חלק מהמשפחה והקהילה הזו, שמוכיחה שהיא בגב של השחקנים שלה בכל נקודה על הגלובוס, בכל מצב ובכל זמן.

תם ונשלם סיפורנו בפראג. כל המשפחה אורזת עכשיו את הצעיפים והגרונות החרוכים וממריאה הביתה (לא לפני שנעשה עוד סיבוב הלבשת צעיפים ירוקים על פסלי ברונזה בגשר קארל). ביום ראשון, אלוהים ישמור, מחכה לנו הפועל קרית שמונה בבית. מיד לאחר המשחק הזה, נצא לפגרת התאוששת ואיחוי מגה נחוצה. אובדן נקודות נוסף יכול לשים אותנו בבעיה של ממש לקראת ההמשך, ולכן, רמות הריכוז, האנרגיות והנחישות של אתמול צריכות להתחזק מול יריבה הרבה פחות טובה - אבל טריקית ומסוכנת מאוד בזכות עצמה.

אז יאללה חברים, גוגל מוגל, מי שצריך שייקח אדוויל, שימו את הראש בשבת ותרוויחו מנוחה (אני כמובן מדבר על הקהל, לא ישנו ארבעה לילות רצופים כבר) - ביום ראשון חוזרים לדבר האמיתי, אין שחרורים ואין הקלות. בואו נחזור כבר לנצח, ונדחוף את הקבוצה בבית כדי שנוכל שוב לטעום הרבה יותר מהחוויה המדהימה של אתמול - רק עם סוף יותר מוצלח, אינשאללה.

שבת ירוקה לכולם!