באחד הציורים המפורסמים של סלבדור דאלי, "התמדתו של זיכרון", מצויירים שעונים תלויים הנוזלים אל האדמה. משמעותה של היצירה, מעבר לאספקת פרנסה בלתי נדלה למוכרי תמונות בדליית אל כרמל, היא שהזמן הוא עניין יחסי וסובייקטיבי, והוא עובר בצורה שונה לחלוטין עבור כל אדם בהתאם לסיטואציה. והזמן אתמול בסמי עופר, אלוהים עדי, נזל באיטיות מזוויעה, יחד עם שפיות דעתי, בכל דקה של המשחק הזה.
זה היה מסוג המשחקים שפשוט לא נגמרים, אתה מרגיש כל שניה מייסרת כאילו אתה יושב על מנגל. כל כניסה לרחבת ה-16 של היריבה זה התקף לב וחצי, וכל עבירה לזכותנו משחררת אוויר מהריאות בכמויות של קטר חיג'אזי. אתה מסיים משחקים כאלה מזיע ומתנשף כאילו שיחקת, הדופק על 200 וארוחת הצהריים מתיישבת לך על קנה הנשימה. מסוג המשחקים שאתה לא מבין איך לעזאזל ניצחנו אותם.
קודם כל, מדובר בקבוצה הרבה, בדגש על הרבה, יותר טובה מאיתנו. פיזיות, טכניות, בגדול כל מה שכולל כדורגל - אין כאן בכלל תחרות. והם עוד הגיעו אלינו פצועים וחבולים, בלי שמונה שחקני הגנה, כולל בלם שעלה לשחק עם מסכה של ינשופונת מ"כוח פי ג'יי". פערי הרמות ניכרו, הכדורים שרקו ברחבה מצד לצד (כולל החטאה של בית סוהר שעקרה לי את הלב מהמקום במחצית הראשונה) וגם אם הגענו לכמה וכמה מצבים מאוד קורצים מלבד השער, השליטה של סלביה פראג הייתה בלתי מעורערת, כמעט לאורך כל תשעים הדקות.
מצד שני, צריך להיות הוגנים ולזכור שגם לנו יש אי אלו בעיות שהולכות ונערמות, ועלינו למשחק מול קבוצה קשה מאוד בהרכב חסר למדי, כהרגלנו בעונת משחקים מתישה זו. וכל אחד עם חולצה ירוקה, ללא יוצא מן הכלל, בהרכב הפותח ומהספסל, נתן את ישבנו, כמו שאומרים, בכל דקה - כדי לצמצם, יחד עם הקהל, את הפער ולנשוך, לשרוט ולצבוט את הניצחון הכל כך חשוב הזה, הכל כך יקר הזה והכל כך כל כך מתוק הזה.
קודם כל - שווה לברר על תכנית גיור מזורזת לעלם חמודות סרבי, בוגדן פלאניץ', או לפחות להחתים אותו על חוזה לכל החיים ולקחת ממנו את הדרכון. מכונת הגנה של איש אחד, איבן דראגו, ענק בין גמדים. אין דרך לתאר את המשחק הפסיכי שעשה מול הנפילים של סלביה. מגיח פתאום משום מקום להעיף כדור, נותן גוף מול עמלק כזה או אחר כדי להוציא כדור, נלחם בטירוף, נפצע, נופל וקם. לדקות ארוכות, זה היה נראה כאילו שיכפלו אותו לכמה עותקים, אשכרה היה בכל פינה במגרש. תוציאו את פלאניץ' מהדשא היום, זה נגמר בשביעייה לא סודית בכלל לסלביה.
ובנוסף - הנה השם שחוזר ועולה שוב ושוב בטוריי, למרבה השמחה, מספר 26, מר מחמוד ג'אבר. לתת משחק ענק מול הפועל ירושלים זה דבר אחד. לתת משחק הקרבה ולהיראות כמו מתמודד אמיתי מול הרולות האלה, זה כבר מרשים ממש. לפני חמישה חודשים הבחור הזה שיחק בנוף הגליל, היום הוא נותן חומר למחשבה למאמן במרכז שדה שכולל את רודריגס, עלי מוחמד ומוחמד אבו פאני.
גם שון גולדברג נתן מחצית שנייה באמת מצויינת, עבד בטירוף וסיפק כמה חילוצים הרואיים למדי. רבים הרימו גבה על השילוב שלו כבלם לצד פלאניץ', אבל זה די מוכיח את עצמו, והפעם מול קבוצה אירופית פר אקסלנס. נקווה להמשכיות.
גם עלי מוחמד ואף רז מאיר המושמץ נתנו משחק טוב מאוד, כולל בישול שובבי מאוד של עלי. ומה נגיד על ג'וש פאקינג כהן. ככל הנראה, צריך להביא שוער שינשוף לו בעורף כדי שיוציא מעצמו את הפוטנציאל שלו, נתן אתמול תצוגת תכלית לרבות הצלת תמות נפשי סופר דרמטית בדקות האחרונות.
אבל ברשותכם - בואו ונתמקד בכובש השער, גודסוויי דוניו. היחס אל גודסוויי הוא אולי השיקוף הנאמן ביותר לזיכרון הקצר של אוהדי הכדורגל הישראלי. שלא תחשבו שאני מנקה את עצמי מהתסמונת הזו, גם אני בהחלט העליתי תהיות בקול רם ובכתב על יכולתו של דוניו, גם כשהגיע וגם בתקופת היובש האחרונה שלו. מאידך, בהחלט השתדלתי שלא ללעוג וגם היה חשוב לי לזכור שמדובר עדיין בשחקן שכבש כמה וכמה שערים סופר חשובים בשנה שעברה, באם כל המאני טיים.
היום, הוא חתום על שער יקר, גם ברמת כמות הכסף שהשער הזה מכניס למועדון, וגם ברמת נקודות הדירוג. אה כן, והוא גם גאל אותנו מהחשש פן יחזור על עצמו קמפיין ללא כיבושים, רחמנא ליצלן. הזלזול והלעג שמופנים אליו הם לא פחות מדוחים בעיניי, אבל כזר שישי - בהחלט מדובר בנכס. מה יהיה איתו בהמשך, לא נדע, אבל כשהביטחון העצמי חזר אליו והמנחוס הזמני נשבר, נראה שהוא מתחיל לחזור לעצמו.
בחלק הפחות מלבב של הניצחון, ניתן לציין את חוזה רודריגס, שתיפקד במהלך המחצית הראשונה כמשקיף על המתרחש ומדי פעם גיוון במסירה לא מדויקת או בפספוס תאקל לא ברור, טאלב טוואטחה שנראה כמו מישהו שמנסה לרוץ מרתון אחרי חמין וגם עומר אצילי לא ירצה לזכור את המשחק הזה. הוא גם דאג להראות את זה באופן מאוד ברור בתגובה שלו לחילוף.
אבל מה לנו כי נלין, בסופו של דבר, כמו כל השנה האחרונה, כמה קשה - ככה מתוק. סמי עופר, סוף סוף, ראה ניצחון ירוק בשלב בתים אירופי, ואף יותר מכך: בסיום סיבוב המשחקים הראשון בבית ליגה אירופית לכל דבר, עם שלוש קבוצות מאוד חזקות, אנחנו ניצבים, איכשהו, במקום השני.
הלאה מכאן, הפנים לפראג - אחרי היום ברור לכולם עד כמה יהיה קשה להשיג משהו במגרש של סלביה, שהראתה עד כמה היא חזקה ועדיפה עלינו במגרש ביתי כמו שלנו. רכבת אווירית ירוקה אחוזת טירוף ועמוסת הפתעות דליקות תמריא לפראג ותנסה לדחוף את הקבוצה לעשות משהו שנראה כרגע בגדר בלתי ייאמן. הסיכויים לא גדולים,אם איכשהו נזכה לחסדי השם ונגרד שם משהו (ברוטרדם סביר להניח שנקבל בראש, אם להיות ריאליים), אפשר בהחלט לפנטז אפילו על עלייה מבית שמורכב מהקומבינציה אולי הכי גרועה שיכולנו לקבל. זה כאמור לא מאוד סביר, אבל אם וכאשר - זה יקרה רק עם רמת מלחמה, מחויבות ונחישות כמו שהפגנו היום.
אבל מה אני עף? עוד לפני כן מחכה לנו ביום שני מכבי נתניה, עוד קבוצה שלא עושה חשבון ותעשה לנו חיים קשים. ובל נשכח, הדרך לחוויות מתוקות ונצחונות גדולים כמו זה שאתמול עוברת בראש ובראשונה בליגה, והיא הדבר הכי חשוב. עד כה לא ידענו לעשות את הסוויץ' וכשלנו בכל ניסיון להשיג ניצחון אחרי משחק אירופי, ללא יוצא מן הכלל. ביום שני תהיה לנו אחלה הזדמנות לשבור את המסורת הזו, ולהביא משהו מהאש והתשוקה של אתמול גם לליגה שלנו.
שבת ירוקה ונהדרת לכולם!
נ. ב. סורי על מדור הד"שים שייסדתי כאן, אבל אחי היקר, בשר מבשרי והאיש שראה איתי את המשחק הראשון אי פעם בקרית אליעזר לפני 340 שנה, ברק רונן, סוף סוף עומד מתחת לחופה. מקדיש באהבה את הטור והניצחון הזה לך ולאיירין, שתהיו תמיד בריאים ומאושרים. מזל טוב, מון שרי.