הנגאובר: דרבי ד'איטליה ואקסית מהגיהנום

בוידיאו: המהפך של יובנטוס על אינטר בדרבי ד'איטליה האחרון

הבוקר שולח קרני שמש עדינות שמבצבצות דרך וילונות ההאפלה הכבדים ואני שולח צרור קללות מפולפלות. ולא כי אכפת לי מהשמש שהעירה אותי בברוטאליות המתאימה למפק"צ צעיר בצבא, אלא כי גל, האקסית המיתולוגית, אמורה לנחות היום בנאפולי. כי אני. הזמנתי. אותה.

• רק עכשיו גיליתם את המסע של אסף? אל תתביישו, לחצו כאן בשביל להשלים פערים

מכירים את הרגע הזה כשמתעוררים אחרי לילה של שכרות, ותופסים את הראש כי גיליתם שעשיתם משהו ממש מפגר? אז בשבוע האחרון, היד שלי נשארה מקובעת למצח. גל ואני מעולם לא התאמנו. נכון הפכים משלימים, סיר ומכסה, יין ויינג וכל זה? אז בולשיט. גל ואני, הפכים שלא ישלימו לעולם, גם אם נורא יתאמצו ואלוהים יודע כמה התאמצתי. כשהיא עייפה, אני ערני, כשלה בא מתוק, אני מעדיף מלוח וכשאני רוצה לוומבלי, היא מסכימה - אבל רק אם ביונסה מופיעה. מה חשבתי לעזאזל שהזמנתי את גל לאיטליה. אני בחופשת כדורגל למען השם.

למרות שיכלתי לשלוח לה לימוזינה עם נהג ושלוש מסאז'יסטיות בבקיני, אני מחכה לה בשדה, כי ככה אמא לימדה אותי, להיות ג'נטלמן. לאחר דקות ארוכות של המתנה בהן אני מתחיל לשקול שוב את עניין הלימוזינה והמסאז', היא מגיחה אל טרקלין הנוחתים, וכמה שהיא יפה. מתוקתקת כמו תמיד, בעקבים שהרגל האנושית לא בנויה לצעוד עליהם ובשמלת מיני קצרצרה ופרובוקטיבית שעושה רושם שהיא לא בדקה את מזג האוויר בנאפולי (או בישראל), היא מתהלכת לכיווני, כאילו היא בעיצומה של תצוגת אופנה וכל העיניים נשואות אליה. הן לא. ומישהו חייב להסביר לה את זה כבר. בזווית הפה שלי מתעקם לו חצי חיוך כשהיא מתקרבת אלי, וכשהיא מחבקת אותי אני כבר סולח. היא עדינה, שברירית ויפהפייה אמיתית.

בבית הקפה האהוב עלי בנאפולי, אני מספר לה על המסע שלי. על ההחלטה לעזוב את הכל וללכת אחרי האהבה הגדולה שלי למשחק. כשאני מספר לה על המכות במינכן היא מגלגלת עיניים, כשאני מתאר לה את הטירוף בבואנוס איירס היא סולדת. "אתה חייב להפסיק לזרוק את הכסף שלך על שטויות" היא מטיחה בי. יש אנשים שצריך לתפור להם את הפה כשהם נולדים. רגע לפני שאני מרים טלפון לאחד האנשים הלא נכונים שידאגו למחוק את קיומה מהעולם, אני נושם עמוק ומבין שיש בני אדם שלעולם לא יבינו את הקסם הזה וגל היא אחת מהן.

אני משתדל להתרכז בטוב, אז אני חושב על כמה שהיא יפה, כאילו זה מצדיק את היחסים שלנו או הקיום שלה. אני מחזיק לה את היד כשאני מבקש שניסע לטורינו, למשחק של יובנטוס ואינטר, לדרבי ד'איטליה. אשכרה מבקש רשות, חלחלה חולפת בי. בהתחלה היא מעקמת את האף, ואחרי כמה קיטורים ותלונות היא מסכימה. אולי נצליח לעבור את הגשר הזה סוף סוף, אולי היא תתאהב במשחק?

טורינו יפהפייה, אני יודע את זה כי חרשתי את כל רחובותיה ברגל מקצה אחד לשני אחרי גל, או בעצם אחרי האשראי שלי, שהיא דאגה לגהץ בכל בוטיק מעצבים בדרך ראשית, רחוב צדדי, או סמטה צרה. בערב, אנחנו הולכים למסעדה אסייאתית פלצנית ויושבים באזור ה-VIP, בזמן שגל מפרטת לי הכל אודות הרכילות החמה והממש מרתקת של אזור חיוג 03, אני קולט בזווית העין פרצוף מוכר. אני בוהה בו עוד חצי שניה והמלצר מאשר לי שממש על ידנו יושב מסימיליאנו אלגרי, מאמן יובנטוס בכבודו ובעצמו. כל המונולוג הקולח של גל הופך רעש לבן כשאני שוקל האם לפנות אליו או לא. הוא יושב עם אישה מבוגרת וגבר צעיר ואני מסיק שזו המשפחה שלו.

עוד לא הספקתי להחליט מה נכון יהיה לעשות וגל כבר קמה, מסדרת עצמה וניגשת ישירות אל השולחן של מאמן יובנטוס "היי, רק רציתי לומר שאתה נהדר.." אלגרי מהנהן בצניעות והיא מחייכת חיוך לבן וכובש וממשיכה "אנחנו מתים על לאציו, באנו כל הדרך לטורינו בשביל המשחק מחר!" המבט של מאמן יובה הופך מבולבל ואני בוהה בהם בפרצוף מבועת, לא מאמין שזה קרה עכשיו. אלגרי ממלמל תודה, היא נתקעת שם עוד כמה רגעים לסמול-טוק מאולץ וחוזרת לשולחן. "אני לא מאמינה שהוא לא הציע לשדרג לנו את הכרטיסים ל-VIP", "הכרטיסים שלנו כבר ל-VIP." אני מרגיש את הפנים שלי מאדימות ומקווה שהמאמן לא התבלבל לחשוב שאנחנו ביחד. "כן, אבל הוא עדיין יכול היה להציע", היא שוקעת בכיסא בהפגנתיות. "גל, את אמרת שבאנו לטורינו לראות את המשחק של לאציו" - "נו?" היא עדיין לא מבינה.. "גל זה יובנטוס פה". "אוי זה סתם התקטננות... מה ההבדל". לא קיוויתי שגל תהפוך לאוהדת אולטראס מטורפת או אפילו תבין את ההבדל, אבל דמיינתי שלכל הפחות תתעניין לאיזה משחק אנחנו הולכים.

מזה תקופה ארוכה שלא ישבתי ביציע הוי אי פי. פעם זה היה כלל ברזל עבורי, היום אני בדרך כלל בודק איפה היציע הכי חם ולשם אני הולך. עם הזמן הבנתי שבשביל ליהנות באמת מהמשחק חייבים לספוג את האווירה מבפנים, עם הקהל. אבל הפעם, יציע הפינוקים היה נחוץ, האצטדיון היה עמוס וגדוש וגל בטוח הייתה סובלת בין כל האוהדים האיטלקיים. בהתחלה נראה היה שהיא מתלהבת מהמעמד, נהנית לשבת בין לבושי החליפות והעקבים, אבל מרגע שריקת הפתיחה, ההתלהבות התחלפה בגלגולי עיניים ואת המשחק ראיתי לבד.

בזמן שקוואדראדו ומנדז'וקיץ' שיחקו מעולה והובילו את ההתקפה של יובה לעשרות מצבים שלא הניבו אפילו שער אחד, גל "יצאה לשירותים" לעשרים דקות. השער היה ריק. בהפסקה היא "הלכה להביא משהו לנשנש" וחזרה חצי שעה אחרי תחילת המחצית השנייה. השער נשאר ריק. ו-5 דקות לסיום היא נאנחה וביקשה בטון של ילד מתחנן שנקום כבר כדי שלא ניתקע בפקקים. שום כדור לא מצא את הרשת, היה משחק עייף ומתסכל, וממש כמו אינטר – גם גל אפילו לא ניסתה. כשהיא שאלה כמה נגמר, סיפרתי לה שזה היה 3:11 לאינטר. היא אישרה שהיה משחק יפה בזמן שהווריד המרוקאי שלי במצח תופח.

היה ברור שהשיא יגיע כבר באותו הערב. לא יודע לומר האם זה המשחק המשעמם שביאס אותי, או גל שהוציאה אותי מדעתי. ההבדלים בינה לבין כריסטיאנה הכדורגלנית המדהימה מרומא שהזכירה אותה, אבל רק במראה, צרמו לי. כשהזמנתי אותה לנאפולי חשבתי שזאת טעות, שלושה ימים איתה באיטליה הוכיחו לי שצדקתי. במקום לצאת לחגוג עם אוהדי יובה בפאבים המקומיים, "כי אני לא רוצה להימחץ בין כל הבבונים הוולגריים האלו", גל גררה אותי למסעדת פיוז'ן פלצנית. שם, בזמן שהיא מתמרמרת על מזג האוויר (כשהיא עוטה על עצמה רק שמלת פראדה קצרצרה), אני מחפש לה את הטיסה חזרה הביתה.

בסיום הארוחה אני סוגר את הקרנבל שנקרא גל ומגייס את כל הנחמדות שלי למשפט אחד "מאמי אני ממש מצטער, שכחתי שקבעתי עם חבר. הזמנתי לך כבר טיסה חזרה לארץ והיא יוצאת מחר" אם היה אפשר להרוג במבט, גל לא הייתה משאירה ממני זכר. העיניים שלה עולות על גדותיהן כשאני מניח 500 יורו על השולחן "מאמין שהכסף יספיק לך לכל מה שתרצי עד אז". היא מוציאה מראה קטנה לתקן את האיפור, מקללת אותי ויוצאת בדרמטיות מהמסעדה. ואני נשאר שם, שמוק, אפתי ומלא בתחושת הקלה.

השקט שאחרי מרגיש כמו הנגאובר קדחני. שקט שמלווה בכאבי ראש ובחילה קלה, וכל מה שאני רוצה הוא רק לגרש את האנמיה שגל הכניסה בי. אני זקוק נואשות לאקשן אמיתי, משהו שיטיס לי את רמת האדרנלין בדם ויחייה אותי. מבט אחד בלוח המשחקים מספק את הסחורה. מחר אמריא לסרביה, לבלגרד. ואולי כדאי שאצטייד באיזה קסדה, מגנים ומשכך כאבים טוב. יש דרבי.