דירוגים, בכל תחום אבל בטח בספורט, הם נושא רגיש שמעורר מאז ומתמיד ויכוחים והתנגדויות. גם הטור הזה אותו תקראו מיד, בוודאי יגרור שלל תגובות שינועו על כל קשת הרגשות, אבל לכבוד יום העצמאות ה-78 של מדינת ישראל, ואחרי מה שראינו העונה, אפשר להגיד בפה מלא ובבטחון - דני אבדיה הוא לא רק הכדורסלן הגדול ביותר תוצרת כחול-לבן, הוא גם הספורטאי הטוב ביותר שהמדינה שלנו אי פעם ייצרה, כזה שמשנה במשך כל לילה מחדש את מה שלמדנו לחשוב על הספורט הישראלי.
השיא כמובן הגיע עם ההעפלה ההיסטורית של פורטלנד לפלייאוף אחרי ההצגה של אבדיה עם 41 נקודות נגד פיניקס, אבל זה היה בסך הכל הדובדבן שעל הקצפת בעונה הזאת של דני, שהיא המשך ישיר להתקדמות שראינו בשלוש השנים האחרונות. זה השלב שבו אנחנו צריכים לעצור רגע, לנשום עמוק, להניח את הציניות בצד ולהפנים את גודל השעה. דני אבדיה הצעיד את הבלייזרס לפלייאוף ה-NBA במערב הקשוח של 2026. הוא עשה זאת כשחקן המוביל, כאולסטאר, כבעל בית.
עכשיו, כשהאבק התפזר והסדרה נגד סן אנטוניו כבר יצאה לדרך, הגיע הזמן להפסיק להתנצל. הגיע הזמן להניח את הסנטימנטים והנוסטלגיה לעבר הרחוק במקום שבו הם שייכים. הגיע הזמן להגיד את האמת בפרצוף, גם אם היא צורבת באוזניים של חובבי ענפים אחרים: דני אבדיה הוא גדול ספורטאי ישראל בכל הזמנים. לא "אחד הגדולים", לא "מועמד לטופ 5". המקום הראשון שייך לו, והמרחק בינו לבין השאר רק הולך וגדל בזמן שאני כותב את שורות אלו.
המפלצת שנקראת NBA: אולי התחרות הקשה בתבל
כדי להבין למה ההישג של אבדיה מגמד כל הישג אחר, צריך להבין קודם כל איפה הוא משחק. ה-NBA של שנת 2026 היא ליגה אחרת מכל מה שהכרנו בעבר, ואת זה אומר בפה מלא גם חובב נוסטלגיה כמוני שגדל על הליגה של שנות ה-90.
זוהי מפלצת גלובלית שמרכזת אליה את את העילויים הגנטיים הגדולים ביותר בכל העולם. בכל ערב, אבדיה עולה למגרש וצריך להתמודד עם שחקנים שהם "חד קרן" פיזיולוגי. הוא צריך לשמור על יאניס אנטטוקומפו, לעשות סל על הראש של ויקטור וומבניאמה, ולנהל משחק מול הגאונות של לוקה דונצ'יץ'. מדובר בליגה שבה יש כ-450 מקומות עבודה בלבד לכל העולם. זהו הפירמידה הצרה ביותר, התלולה ביותר והתובענית ביותר בספורט העולמי. זה ריכוז הכישרון הכי גדול שאפשר לשחק בו, ובתוך הזירה האכזרית הזאת, אבדיה מצליח לבלוט ולהיות מהטובים ביותר בליגה.
נכנס לתוך הפירמידה הצרה, התלולה והתובענית בספורט העולמי (Getty)
אז כן, ה-NBA ספגה ביקורות מוצדקות על הטאנקינג ועל העובדה שלא מעט קבוצות זורקות משחקים רבים לאורך העונה ובעיקר בחודש האחרון, אבל צריך לזכור שבליגה הזאת אין מסלול נוח או הגרלה קלה. כל פוזשן הוא מבחן אופי, כל משחק הוא מלחמה לא רק של הקבוצה בה אתה משחק, אלא גם של השחקנים מולך ואפילו של השחקנים שמשחקים בקבוצה לצידך, ורוצים להוכיח שהם ראויים לחוזה הבא ולמקום שלהם בשמנת של הכדורסל העולמי.
העובדה שילד מהרצליה לא רק שורד בליגה הזו, אלא הופך לשחקן שמוביל קבוצה לפלייאוף במערב, שם התחרות גדולה פי כמה מהמזרח, היא בלתי נתפסת. זה דורש שילוב של חוסן מנטלי, יכולת פיזית קיצונית ואינטליגנציית משחק שפשוט לא ראינו מאף ספורטאי ישראלי מעולם.
אז למה לא דולגופיאט או אשרם?
אם הגעתם לשלב הזה בטור ולא הסכמתם איתי, אני מניח שכבר צעקתם לעבר המסך את שמם של אחד מהספורטאים האולימפיים הנפלאים שלנו שזכו במדליות, וכאן אני אכנס לשדה המוקשים האמיתי בדיון הזה, אבל הגיע הזמן לדבר על זה ביושר. יש לנו אלופים אולימפיים מדהימים. ארטיום דולגופיאט הוא פנומן, מכונה של דיוק, אדם שהביא לנו גאווה עצומה על הפודיום. הוא מייצג את שיא היכולת האנושית בתחומו. אבל, ויש אבל גדול, אי אפשר להשוות את המשקל הסגולי של ההישגים, וחייבים להבין את ההבדלים המהותיים מבחינתי בין ההישגים.
הגודל כן קובע - כדורסל הוא ענף הספורט השני או השלישי בגודלו בעולם מבחינת עניין. ה-NBA משודרת ל-215 מדינות. כשדני אבדיה קולע שלשת ניצחון, מאות מיליונים ברחבי העולם רואים את זה. כשהוא עושה מהלך הגנתי גדול, הוא הופך לוויראלי בסין, באירופה, בברזיל ובכל פינה בארה"ב. התעמלות קרקע, עם כל הכבוד והערכה למאמץ הסיזיפי, מקבלת את אור הזרקורים פעם בארבע שנים למשך שבועיים. אבדיה חי בתוך האור הזה 365 ימים בשנה. מדובר בלחץ ובציפיות מסוג שונה לחלוטין.
אבדיה צריך להיות בשיא במשך 10 חודשים בשנה, על הנייר ב-82 משחקים, בטיסות חוצות יבשת, תחת לחץ תקשורתי בלתי פוסק, כמעט אפס זמן להתאושש מפציעות וממאמץ פיזי עילאי מול השחקנים החזקים והאתלטיים ביותר בעולם. ספורטאי אולימפי צריך בסופו של דבר להגיע לרגע השיא ולהתעלות בו פעם ב-4 שנים. זאת גדולה ששייכת למיתי מעט בעולם, אבל עבורי העמידות שאיתה צריכים להתמודד שחקנים מענפי הכדור, בטח כדורגלנים וכדורסלנים שמשחקים ברמה הכי גבוהה, נותנת להם את העדיפות.
אף אתלט לא יכול לקחת לו את המקום של הגדולים ביותר בארגנטינה (Getty)
העניין הציבורי העצום והכסף האסטרונומי הופכים את ה-NBA לליגה שגורמת לכל ילד מוכשר בגובה 2 מטר לחלום להגיע אליה. לא משנה אם אתה בארצות הברית, צרפת, אפריקה או ארגנטינה, אם אתה מכדרר בכדור הכתום, יש לך מקום אחד לחלום להגיע אליו. התחרות על כל דקת משחק ב-NBA היא אכזרית יותר מכל תחרות על מכשיר הקרקע, פשוט כי כמות האנשים שמתחרים על הקריירה הזו גדולה פי אלפי מונים. ספורט נמדד גם באימפקט התרבותי שלו. דני אבדיה הוא הפנים של ישראל בעולם המודרני הרבה יותר מכל מדליסט אולימפי. הוא השגריר הכי חזק שלנו בלב הקונצנזוס האמריקאי, במקום שבו ספורט הוא תרבות.
גם אם ניקח את הדיון לרמה העולמית, נגלה שבלא מעט מדינות עם כמויות אדירות של ספורטאים אולימפיים, הדירוג של ה"גדול מכולם" יילך הרבה פעמים לענפי הכדור הגלובליים, ליאו מסי ודייגו ארמנדו מראדונה הם בדרגת אל בארגנטינה, מייקל ג'ורדן הוא הגדול מכולם בארצות הברית, פלה בברזיל, וויין גרצקי בקנדה ויוהאן קרויף בהולנד. כמובן, יש גם ספורטאים בענפים יחידניים שנחשבים לגדולים מכולם, אבל עבורי במדינת ישראל בה אנחנו כל כך משוועים להצלחה על הבמה הכי גדולה, מה שאבדיה עושה הוא כל כך נדיר, כל כך חריג וכל כך יוצא דופן, שהבכורה שייכת לו באופן חד משמעי. אבדיה הוא הדונצ'יץ' שלנו, אם תרצו אפילו הנוביצקי שלנו. הוא זה שפרץ את תקרת הזכוכית שהייתה נראית בלתי עבירה לישראלים, והוא עושה את זה לא פעם בארבע שנים, אלא לילה אחרי לילה.
אנחנו יכולים להמשיך להתווכח בפרלמנטים של הספורט, זירות וירטואליות ותכניות טלוויזיה. אנחנו יכולים להעלות שמות מהעבר כמו מיקי ברקוביץ' (ענק בזמנו), או להרגיש שהדבר הנכון והראוי הוא לבחור בספורטאי אולימפי. אבל בשורה התחתונה, במונחים של דרגת קושי, תחרותיות, חשיפה עולמית והישגיות נטו בטופ של הפירמידה, דני אבדיה ניצב בגאון מעל כולם בפסגה, והוא עוד רחוק מלהגיע לשיא שלו. אני לא הייתי צריך את ההעפלה של אבדיה לפלייאוף כדי להכתיר אותו לספורטאי הישראלי הגדול ביותר, אבל מבחינתי ההישג הזה צריך גם לתת לו את הפלומבה הציבורית. הוא לא רק שחקן כדורסל, הוא גם ההוכחה שישראלים יכולים לכבוש גם את הפסגות הכי גדולות בספורט העולמי. כעת, בואו נתרווח, ונהנה ממנה עושה את מה שאף ספורטאי ישראלי לא עשה לפניו.