לא מה שציפינו: יוון לא איימה על ארה"ב

הפעם האחרונה שיוון וארצות הברית נפגשו במשחק רשמי הייתה אי שם ב-2006. האמריקאים הגיעו אז עם סוללת כוכבים אשר בראשם עמד לברון ג'יימס, בעוד היוונים הגיעו עם נבחרת אופיינית: גארדים חכמים, גבוהים כבדים ומינימום כישרון. כמעט עשור וחצי מאוחר יותר, היוצרות התהפכו בלי ששמנו לב. את תקן לברון ג'יימס תפס יאניס אנטטוקומפו, שאוטומטית העביר את אור הזרקורים לצד היווני, ודווקא האמריקאים היו אלה שהגיעו לאליפות עם בעיית כישרון מאוד גדולה, אבל עם שובר שוויון אחד - גרג פופוביץ'.

בקיץ בו חוותה נטישה המונית רגע לפני אליפות העולם, ארה"ב הצליחה לשמור על האיש שהייתה צריכה יותר מכולם. האיש שנתן לכולם להתרכז רק ביאניס, ובינתיים הצליח לקצר את הפערים בין שני ענפי הספורט הכל כך שונים - הכדורסל האמריקאי והכדורסל האירופי - כמעט לאפס. אבל צריך לומר את האמת, היריבה שעמדה מולו הייתה פשוט לא ראויה מספיק.

ארה"ב הגיעה למשחק הזה מאוד מוכנה ומאוד מודעת לעצמה. היא ידעה בדיוק מה המגבלות שלה, ויש לה לא מעט כאלה, והבינה שהדרך היחידה לרשום עוד ניצחון חלק שיבטיח מקום ברבע הגמר עוברת בהגנה. לעומתה, יוון הגיעה כמו שהגיעה לשאר המשחקים באליפות - כבויה, לא מוכנה וכקבוצה שנשענת רק על היכולות של שחקן אחד, דבר אופייני דווקא לארה"ב הגדולה. ולמרות זאת, הפתיחה הייתה נראית כאילו נלקחה מסרט. יאניס עשה ככל העולה על רוחו וארה"ב הייתה מבוהלת, בעיקר בגלל הייפ סביב ה'גריק פריק' עוד לפני המשחק, אבל מהר מאוד המשחק התאזן והמגבלות של כל נבחרת הפכו בולטות יותר ויותר.

הראשונים לעמוד על דוכן הנאשמים הם היוונים. החיסרון הבולט ביותר של הנבחרת של סקורטופולוס היה בצוות המסייע. עם כל הכבוד לדקות הטובות של יואניס פאפאפטרו ברבע הראשון, כשמדברים על הצוות המסייע מדברים על שני שחקנים - ניק קלאת'ס וקוסטאס סלוקאס. שניהם משחקים על אותו תפקיד ושניהם ביטלו אחד את השני לחלוטין בהתמודדות הזאת. ניהול המשחק של קלאת'ס שותק ע"י קמבה ווקר ודריק ווייט, בעוד סלוקאס נראה היה שחקן שונה מאוד ממה שהתרגלנו לראות ביורוליג והפגין המון חוסר ביטחון וקליעה חשודה מהרגיל (42% מהשדה, 33% מהשלוש). במקום לבחור באחד מהם, יוון הפסידה את שניהם ורק הדגישה כמה הייתה חסרה סקנד גארד.

סקורטופולוס ניסה למצוא פתרונות ושילב כל אחד בזמנו עם יאניס: כששיחק עם סלוקאס הכוכב עשה בעיקר פוסט-אפים כדי לנצל את הקליעה של הרכז, ועם קלאת'ס הוא שיחק פיק אנד רול, אבל אף אחד מהרכזים לא באמת קיבל את המפתחות לנבחרת היוונית. בפועל, המאמן נותר ללא מנהיג ונאלץ לבנות על התפוצצות של ה'גריק פריק', שהתחיל את המשחק מפוקס, אבל מהר מאוד חווה את הבעיה שמלווה אותו מתחילת הטורניר - חוסר ההתאמה לכדורסל היווני. בכל פעם שהחזיק בכדור עם הגב לסל הוא נתקל בשלישייה אמריקאית, ואילו כשעמד עם הפנים לסל, הצבע היה חסום יותר מאילון בשעות ערביים. יאניס נראה היה מתוסכל מאוד וכתוצאה מכך לקח בסך הכל 11 זריקות במהלך המשחק - לא מה שציפינו ממי שמחזיק בטייטל 'השחקן הטוב בעולם'.

בצד המנצח, מלבד המנהיגות של קמבה ווקר, שברור מאוד שארה"ב הנוכחית שייכת לו, פופוביץ' שלף את ג'יילן בראון כאס מהספסל, והוא ניצל את אחת מההגנות האזוריות החשופות ביותר שנראו במונדובאסקט הנוכחי והגיע לקצב של דאבל-דאבל כבר בדקות הראשונות על הפרקט. אבל גם אצל האמריקאים לא הכל הלך חלק ולמאמן הוותיק נדלקו לא מעט נורות אזהרה בדרך.

שתי דקות ראשונות של דיוק מחצי מרחק התחלפו מהר מאוד בסדרת החטאות איומה והמון בלבול בהתקפה, בעיקר בגלל העובדה שהאמריקאים התקשו מאוד לייצר מהלכים במשחק העומד ומיעטו לנצל את היתרון האתלטי והפיזי. זה לא שהסכמות ההתקפיות של ארה"ב לא היו טובות. הייתה הנעת כדור נהדרת מצד לצד במשחק העומד (הפתרון האולטימטיבי להגנה אזורית) ובהתקפות המעבר עלו לצופים ניצוצות של 'דרים טים', אבל לארה"ב היה חסר דבר אחד שיכול להיות בעוכריה בהמשך הטורניר - סטאר קוואליטי. ועדיין, כמה דקות מנוחה של יאניס לקראת סיום הרבע הראשון דאגו לשים את האצבע על פערי הכוחות, ומכאן ראינו בעיקר קבוצה אחת על הפרקט והפרש שלא ירד מדו ספרתי.

ולמרות ההבדלים המהותיים, היה דבר אחד משותף לשתי הנבחרות - היעדר קלעי אבסולוטי. 22 שחקנים בסך הכל עלו הערב על הפרקט במשחק המרכזי של שלב הבתים השני, אבל אף אחד מהם לא כזה שכל תפקידו בעולם הוא לקלוע מבחוץ. יותר מזה, שתי הקבוצות קלעו יחד 14 מ-57 שלשות ואם לא שלשה של מנצריס בגארבג' טיים, הן גם לא היו חוצות את רף 25 האחוזים מחוץ לקשת (יוון קלעה ב-26%). מעבר לזה שככה לא מנצחים משחקים - והכוונה היא למשחקים גדולים שעוד יגיעו מול סרביה או צרפת - זה גם כדורסל מאוד אפור וצורם לעין, בטח ובטח שמדובר בארה"ב ויוון.

בסופו של דבר, ארה"ב עשתה את שלה. היא שמרה על מאזן מושלם והמשיכה את הרצף, שעומד כעת על 26 ניצחונות רצופים במשחקים רשמיים מאז אותו הפסד ליוון ב-2006, אבל זה היה רק המשחק המקדים. גם פופוביץ׳ האגדי יודע שמה שהולך להגיע בשלבים הבאים יהיה הרבה יותר אימתני. מנגד, יוון בהחלט יכולה להיות מאוכזבת. היא לא הצליחה לתת פייט ראוי לארה"ב בגרסה הכי פחות טובה שלה בשנים האחרונות ועושה רושם שמי שיתפוס את המקום השני של בית המוות בשלבי ההכרעה יגיע דווקא ממקום לא צפוי - ננו גינזבורג מצ'כיה הצנועה.