הרבה דברים השתנו מאז הפיאסקו של נבחרת ישראל ביורובאסקט בשנה שעברה. כל הצוות המקצועי התחדש, כמעט כל הסגל עבר ריענון והצערה ואפיל מנהל הקבוצה האגדי, מומו לוצקי, הוחלף במוטי דניאל הנמרץ. אבל בפועל, דבר לא השתנה: נבחרת ישראל בכדורסל נותרה חלשה, חסרת מעוף, אדישה, קולעת באחוזים רעים ועם אפס שחקנים שמוכנים להתנפל על הפרקט אחרי כדור אבוד. התבוסה אמש ליוון הוכיחה פעם נוספת עד כמה עגום המצב של הכדורסל הישראלי.
רק ארבעה שחקנים מקמפיין היורובאסקט הכושל שיחקו אתמול. למרות שהכדורסל של עודד קטש שונה בתכלית מזה של ארז אדלשטיין, הקשיים נשארו כפי שהיו: הנבחרת לא מצליחה לרוץ; המשחק העומד תקוע באופן מביך; הריבאונד, למרות שיפור לעומת היורובאסקט, ממשיך להיות רך ולהפסיד משחקים; וכמות האסיסטים זהה לכמות האיבודים - כך היה אתמול, אבל הנתון הזה מעיד אולי יותר מכל על הקריסה של הנבחרת בהפסדים. אתמול הנבחרת רשמה 18 איבודים ו-18 אסיסטים. בתבוסה המביכה לאסטוניה זה היה יחס 17:13 שלילי, בהפסד ביוון זה היה 26:10.
לא מנצלים את העומק
אחת המסקנות היא שכשהנבחרת לא מטפלת טוב בכדור, היא לא רק מפסידה, היא מובסת. זה מוביל אותנו לניהול המשחק החלש של עודד קטש אתמול, בכל הנוגע לגארדים שאמונים על הטיפול בכדור. בניגוד לעמדות הפנים, שם קטש היה מוגבל מאוד, הקו האחורי של הנבחרת הוא עמוק ומגוון, אבל הוא נוהל רע. בואו נחזור לתחילת הרבע השלישי, אז הנבחרת קרסה לחלוטין: גל מקל הפגין משחק רע, הוחלף ברביב לימונד, שהיה גם חלש, ואז מי חזר במקומו? מקל. כאילו שבר טימור, שיכול לרווח עם הקליעה, לא נמצא, כאילו שאבי בן שימול, שמומחה ביצירה במשחק עומד, לא זומן. 12 הדקות של חואקין שוכמן מרמות כי רובן היו כשהמשחק כבר היה גמור. אפילו לזה טימור לא זכה.
ההרכבים המוזרים בקו האחורי נמשכו גם ברבע הרביעי, אז בחר קטש ללכת עם מוביל כדור אחד, מקל, ולצידו רפי מנקו בעמדה 2, שבה לא שיחק אולי מאז ימיו באקדמיה של האיגוד. הניסוי הלא מוצלח חזר על עצמו עם תמיר בלאט כרכז ושוב מנקו ב-2 בהמשך הרבע. בלאט, אגב, למרות יחס הפלוס-מינוס השלילי (18-), היה מנקודות האור הבודדות אתמול עם 12 נקודות ו-5 אסיסטים, לצד ג'ייק כהן עם 21 נקודות ודאנק יפהפה על הראש של ואסילופולוס.
בלאט, שנמצא על סף חבירה לקטש גם בהפועל ירושלים, שיחק הכי הרבה אמש - 29 דקות, וכשמסתכלים על כמות הדקות שטימור קיבל - 2 דקות בלבד - אי אפשר שלא לתהות אם הרוטציה אתמול ובמשחק ההכנה נגד אוקראינה מהווה אינדיקציה למידת האמון של קטש בשניהם, ואם יהיו לכך השלכות בירושלים העונה.
מחלת האדישות
ניהול המשחק הרע של קטש יכול לחשוף בעיות מקצועיות, אבל זה לא נגמר שם. כמו ביורובאסקט, גם אתמול השחקנים נראו כבויים לחלוטין. איפה המחויבות? איפה האגרסיביות? איפה התשוקה? בסיום המשחק מקל היה היחיד שהסכים להתראיין במיקס זון, אבל תשובותיו ("נצטרך למחוק את המשחק הזה ולהמשיך הלאה") חשפו אולי את הבעיה האמיתית של הנבחרת, כי משחק כזה לא צריך למחוק. משחק כזה צריך להיות נקודת ציון שתהפוך לנקודת מפנה. במקום להתעלם מהכשלים, צריך להכיר בהם ולא למחוק אותם.
יש לנבחרת, או יותר נכון לכדורסל הישראלי, בעיות אובייקטיביות שלא ארז אדלשטיין או עודד קטש אשמים בהן. אנחנו דלים בשחקנים פיזיים, כמעט ואין לנו כדורסלנים אתלטיים, וריבוי הזרים בליגה בוודאי לא עוזר. אין עוררין על כך שיוון טובה בהרבה מישראל. האכזבה העמוקה מאתמול היא לא בגלל התוצאה, היא בגלל הדרך. היעדר פיזיות וחוסר אתלטיות לא יכולים להוות תירוץ לאדישות וחוסר מחויבות, וגם אי אפשר להאשים את חלון הקיץ של פיב"א, שמאלץ שחקנים לדחות את החופשה שהם כה זקוקים לה, כי גם בחלונות של אמצע העונה הנבחרת נראתה רע.