מצוק איתן לגמר המונדיאל: מסע ברוסיה, הפרק האחרון

החיים, אתם יודעים חברים, הם דבר מוזר מאוד.
לפני ארבע שנים היה מונדיאל ובצד אחר של העולם הייתה מלחמה,
בחלקו האחד של העולם אנשים שיחקו כדורגל ובחלקו השני אנשים הרגו ונהרגו.

בתאריך הזה, פחות או יותר, התקיים אחד ממשחקי הכדורגל הגדולים בהיסטוריה של המשחק. חצי גמר המונדיאל: גרמניה נגד ברזיל. ברזיל שהייתה באותה השנה המארחת של המשחקים, הגיעה עם ציפיות גבוהות אחרי מונדיאל מצוין, ועם הקהל הברזילאי הלוהט מאחוריה - היה לה סיכוי טוב מאוד להשאיר את הגביע בברזיל. אבל לגרמנים היו תכניות אחרות, ובמשך 90 דקות הם לא רק שברו לברזילאים המסכנים את הלב, אלא גם את הראש ואת הגב ואת הידיים והרגליים. לא השאירו מהם כלום, באמת.

המשחק נגמר בתוצאה הדמיונית 7-1 לגרמנים לעיניהם הנדהמות של מאות מיליוני צופים מכל העולם. מי שראה את המשחק הזה, כנראה לא ישכח אותו לעולם. אני לא ראיתי אותו. היינו על גבול עזה באמצע מבצע צוק איתן ואני הייתי חייל צעיר שעלה לשמירה בדיוק ב-4 שעות שהמשחק התנהל בהן. מעולם לא ראיתי את המשחק הזה אחר-כך. לא שידור חוזר, לא תקציר, לא את החגיגות. פשוט לא יכולתי. לא סלחתי לעצמי על ההחמצה, התביישתי. ארבע שנים בדיוק מאז אותו משחק, הייתי באצטדיון סנט פטרבורג, שתיתי בירה וראיתי את חצי גמר המונדיאל של צרפת נגד בלגיה. סגירת מעגל.

רק עכשיו גיליתם את המסע למונדיאל? השלימו פערים:
ממריאים לרוסיה, חדר הבריחה הגדול בעולם: לפרק הראשון לחצו כאן
לרדת לשוליים - על הכביש בין קאזאן לניז'ני: לפרק השני לחצו כאן
קרנבל של כדורגל לטיני בסמרה: לפרק השלישי לחצו כאן
קומדיה של טעויות: לפרק הרביעי לחצו כאן

כל חיי המונדיאל היה מעין אולימפוס כזה בלתי מושג, שמשחקים בו בני אלים אחד נגד השני ואנו, האנשים הרגילים צופים בו בעיניים נוצצות. הדרמות הכי הגדולות קרו בו: מראדונה מבקיע את השער הכי מלוכלך בהיסטוריה ואת השער הכי יפה בהיסטוריה - ארבע דקות אחד אחרי השני, באג'יו בועט לשמיים, אוליבר קאן משמיט כדור, זידאן נוגח במאטרצי. פעם בארבע שנים, שר ההיסטוריה של הכדורגל לוקח כלי כתיבה ומחוקק סיפורי אגדות בנצח למען הדורות הבאים.

בשבועיים וחצי האחרונים הפכתי, עם עוד שלושה מחבריי, לחלק מהדבר הגדול הזה. ואנחנו, כבני הדור הטיפש שהתחנך על ברכי ה"YOLO", לקחנו את זה הכי רחוק שרק אפשר: שישה משחקים, חמש ערים, 5,000 קילומטר, נסיעות של שעות על גבי שעות, אין ספור אנשים מכל רחבי הגלובוס שפגשנו בדרך, כישלונות מהדהדים ורגעי התעלות זכים-זכים, כולם היו למען מטרה אחת - לטעום קצת מאותו נקטר האלים.

הטיול אמנם נסב בעיקר סביב הכדורגל, אבל ספגנו ממנו הרבה יותר. התרבות הרוסית, שלרובנו הייתה זרה ומנוכרת, הפכה למנת חלקנו היום יומית במשך הטיול. הצלחנו לראות את המדינה הענקית הזאת בצבעים כל-כך שונים בכל-כך מעט זמן. מצד אחד נצבת סמרה, עיר רפאים, אפורה ומשעממת, שרובה בנייני מגורים סובייטים ענקיים ודחוסים, ומנגד ניצבת לה סנט פטרבורג, היהלום בכתר הנסיכות הרוסית, עיר מודרנית, עוצרת נשימה שכולה עשויה ארמונות, נחלים ומבנים מרהיבים ביופיים. אם לא הייתי מבקר בשתיהן בהפרש של יומיים, לא הייתי מאמין שמדובר באותה הארץ.

הצוות עצמו היה חלק בלתי נפרד מהצלחת הטיול. זיו, נבו וליאח, הם הפאנל שכל אוהד כדורגל בעולם צריך עמו למסע מונדיאל. זיו הוא אנליסט הספורט מהטובים בארץ, שמבין את המשחק בעומקים שהם הרבה מעבר להישג שהדיוטות כמונו מסוגלים, וגם יודע לתווך את זה בחוכמה ובסבלנות. נבו הוא כדורגלן לשעבר ששיחק ברמות הגבוהות בארץ רגע לפני הבוגרים וידע לתת לנו את זווית הראייה של השחקן מגובה הדשא וכמובן ליאח שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה של ידע מההיסטוריה של המשחק ויודע לדקלם מערכים וסגלים של קבוצות ונבחרות - שנים אחורה. אין אנשים טובים מהם לעבור ביחד מסע כזה עבור האהבה המשותפת שלנו.

למען האהבה הזאת, עשינו הרבה דברים והקרבנו הרבה קורבנות. ישנו ברכב תוך משמרות נהיגה ארוכות דרך הספר הרוסי, היו ימים שלמים שהארוחות שלנו היו סנדוויצ'ים גועליים מתחנות דלק, לנו בדירות בזויות ובהוסטלים מפוקפקים, בזבזנו הרבה כסף וזמן על דברים שבכלל לא יצאו לפועל או על שינויים תכופים. אבל בסוף, הכל היה שווה את זה. צרפת – ארגנטינה, דנמרק – קרואטיה, ברזיל – מקסיקו, ברזיל – בלגיה, אנגליה – שוודיה וצרפת – בלגיה, כל אחד מהם היה לתשובה ברגע שהתחלנו קצת להישבר.

ההרפתקה המטורפת הזאת, הסתיימה בצורה הפואטית והיפה ביותר. סגרתי מעגל כשעמדנו לצד 20 אלף אוהדים ב"פאן פסט" של מוסקבה. צעקנו, רקדנו והתחבקנו בזמן שגשם זלעפות מרטיב אותנו עד שד עצמותנו, ועל המסכים מולנו מוקרנת תמונה המצולמת ממש קילומטר אווירי אחד מאתנו. צרפת אלופת העולם. איזה רגע. אני כבר לא יכול לחכות עד למונדיאל הבא. ובאותו עניין, מישהו מכיר סוכנות רכב טובה בדוחא?