סיפור על עשיר ועני: סופר קלאסיקו

יש רגעים שנחקקים לך בזיכרון וכנראה שלא ישכחו לעולם.

אחד הלילות שאזכור לנצח הוא הלילה בו הפכתי מחייל משוחרר שגר באולגה ד', רק חזר מהודו, ועדיין מדבר בסלנג סטלנים, לאיש עסקים מהעשירים שידעה ההיסטוריה הקצרה של המדינה שלנו. היה חורף וקר, ובכל זאת ישבנו בים, אני וגל (המושלם, זוכרים?), וחשבנו מה נעשה עם כל הכסף שאנחנו הולכים להרוויח. גל הצהיר שיתרום לפחות חצי מהסכום, אני אמרתי שאקנה את הפועל חדרה ואטיס אותה ליגה, אביא לה אליפות ואשגר אותה לאלופות. בטח לא יפתיע אתכם אם אומר ששני הדברים לא קרו. גל תרם קצת, אבל לבקש מהפועל חדרה להיות קבוצה למפעלים האירופיים זה הגיוני כמעט כמו לדרוש מדג זהב להיות כריש. אני שוכב במיטה שלי בבואנוס איירס רגע אחרי סן לורנסו ורגע לפני הסופר פאקינג קלאסיקו והתחושה ההיא של הפרפרים, ההתרגשות והציפייה למשהו גדול שיבוא, ממש כמו בערב ההוא עם גל, מציפה את כולי.

רק עכשיו גיליתם את "חי את החלום"? מהרו להשלים פערים:
פרק ראשון: לאחר אקזיט של מיליונים, אסף עוזב הכל ומגשים את הפנטזיה
פרק שני: אסף נוחת במינכן ונקלע לצרות ביציע הלא נכון
פרק שלישי: הבחורה למענה עלה על טיסה ללונדון והפגישה עם הארי קיין
פרק רביעי: המיליונר מצטרף לברון הסמים מבואנוס איירס ונכנס לקצב עם סן לורנסו

צפו בטירוף של אוהדי סן לורנסו:

את יום המשחק אני מעביר עם ויקטור, שלוקח אותי לכל המקומות היפים ביותר בעיר, בין עצירת מאטה אחת לשנייה, שוטטנו בגנים היפנים, שתינו בירה באזור הבורגני-בוהמי של פאלרמו, עברנו ליד בית הקברות רקולטה (סירבתי להיכנס, שמישהו יסביר לי ממתי לעזאזל קברים הפכו לאטרקציה) וצפינו במופע טנגו מסורתי. אני חייב להודות שדמיינתי את ארגנטינה כעולם שלישי לפחות והופתעתי למראה גורדי השחקים, שלל המזרקות, הפסלים, כמות התיירים בעיר.. סך הכל, אפשר היה לחשוב שאני מטייל בעיר אירופית מודרנית לחלוטין.

השיא של הטיול היה לה בוקה, השכונה של בוקה ג'וניורס! אזור השונה בנראותו 180 מעלות מפאלרמו בעלת הניחוח האירופי. את גורדי השחקים החליפו פחונים צבעוניים ואת הפרצופים הנעימים והעושר האירופי, החליפו הבעות פנים קשוחות ומחוספסות, העוני מורגש. בוקה מזכירה פחות או יותר את בואנוס איירס שדמיינתי כשהייתי חייל. "החברים שלי מחכים לנו. מה דעתך על קצת בירה ובשר לפני הסופר קלאסיקו?" צירוף מילים שהעביר בי גל התרגשות, גן עדן גברי עלי האדמות. כן. בבקשה. במסעדה ביתית ונידחת, ברחוב צדדי שבשכונה לה בוקה, כבר ישבו כמה מהחבר'ה שראיתי ביום הראשון אצל ויקטור, נו, החמושים.. כולם גברים מרשימים, מלאי ביטחון, שלווה פנימית, ותחמושת.

אחרי יותר מדי בירות ובשרים נימוחים ששום מסעדת יוקרה בארץ לעולם לא תדע להכין, התחילו הבחורים לדבר בענייני עבודה, שיחה גאנגסטרית מפולפלת שתהיתי האם אמורה להישמע באוזניי. הסצנה גרמה לי להרגיש שסוף סוף הלילות הארוכים שתרמתי לטובת הנטפליקס השתלמו ושלפתי את מיטב משפטי "נרקוס" שאני זוכר שישלבו אותי באופן ראוי בשיח הקשוח. "פוטה דה פוליסיה!" הכרזתי בגאווה כשאחד סיפר שהמשטרה פשטה לו על הבית אתמול, "איחו דה פוטה!" קיללתי כשנשפכה עליי קצת בירה ו"פלטה או פלומו" קרצתי לאישה המבוגרת שהביאה לנו את החשבון, היא פחות אהבה את זה. ויכול להיות שגם שאר החברים של ויקטור פחות התחברו לסלנג שלי, כי כשיצאנו משם, שיכורים לחלוטין, ויקטור הניח על כתפי את ידו כשאמר "אולי כדאי שתראה פחות טלוויזיה".

via GIPHY

כשיצאנו מהמסעדה פתאום קלטתי איפה אני, הלב שלי החסיר פעימה כשהבנתי שאני עומד מול הבומבונרה וכמעט וקיבלתי התקף לב כשהבחור בכניסה הסביר לויקטור שלא נוכל לראות אותו מבפנים כי האצטדיון סגור היום, למרות שהמשחק בכלל במונומנטל. השתגעתי, לא הבנתי איך ויקטור שמכיר את כולם וכולם מכירים ואוהבים אותו, לא מפעיל את הכוח או הכסף שלו ודוחף לשומר איזה שוחד או משהו. השיחה ביניהם התקיימה בכל כך הרבה כבוד הדדי, שכמעט הקאתי. מאותו הרגע בו בהיתי באצטדיון הכי מדובר בכדורגל הארגנטינאי מבחוץ, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר מלבד הסופר קלאסיקו, במרחק שעתיים ממני. ההתרגשות עלתה וגאתה בי, איך הטירוף הזה, יהיה מסוגל להתעלות על הקרנבל שחוויתי אתמול?

בקלות.

צפו באוהדי ריבר פלייט מחוץ למונומנטל:

אומרים, שבדרום אמריקה הכדורגל הוא דת. אתה מבין את המשמעות של הדבר הזה, רק כשאתה רואה בעינייך את הכוח שיש לקבוצת אוהדים יחד. אדרנלין, להט ואקסטזה במערבולת של טירוף שלא דומה בשום דבר לכדורגל שאני מכיר. אנחנו באצטדיון של ריבר פלייט, אין מושבים, רק טריבונות וגדרות ענק המפרידות בין האוהדים לכר הדשא והכל אדום. ויקטור מספר לי על היריבות העמוקה וההיסטורית בין הקבוצות שמקורה במעמדות החברתיים, שעד היום זה ככה, עניים מול עשירים, בוקה מול ריבר. הוא מסביר לי שהיום כבר אין אוהדי חוץ בסופר קלאסיקו, שאדמת האצטדיון הזה ספוגה בדם של אנשים שנרצחו במשחקים האלו. הוא מצביע לטבעת הטריבונות שבקומה מתחתינו ומספר לי שפעם היו מחולקים אוהדי הבית והחוץ לפי קומות ושזה לא היה רעיון מוצלח. האוהדים שבטבעת העליונה היו זורקים על אוהדי היריבה חפצים, אבנים ולעיתים גם היו משתינים עליהם. ככה גדולה השנאה ביניהם.

האקסטזה בעיצומה והיציע הופך לרחבת ריקודים ענקית. כולם קופצים ורוקדים לצלילי כלי הקשה ונשיפה, חתיכות קונפטי עפות בצבעי אדום-לבן, פיסות בד עצומות מקשטות את האצטדיון ונשפכות מלמעלה למטה, אבוקות ולפידים מכל עבר, ובבת אחת התמלאו השמיים בזיקוקים. אני לא אשכח את הטירוף הזה לעולם, והאוהדים כמו שבויים בתוך כישוף - לא נגמרות להם האנרגיות, הם לא מתעייפים ולא מפסיקים לשיר בקולי קולות. לרגע הרגיש שזה המופע המרכזי, הקרנבל אוהדים העוצמתי הזה, הקרקס הצבעוני והאווירה החייתית שהשכיחו את העובדה שאנחנו עדיין לפני שריקת הפתיחה.

ככה נראה סופר קלאסיקו:

על אף שחשבתי שזה לא אפשרי, כשעלו השחקנים לכר הדשא עלתה איתם גם רמת הדציבלים ביציע, וזו גברה וגברה עם כל התחממות של המשחק. בדקה ה-38 פוגע איגנסיו פרננדס בשחקן היריבה עם רגל גבוהה מדי ישר אל החזה והקהל גועש כשהוא מורחק, ומתפרע כשבוקה מסדרת לעצמה יתרון עם כדור חופשי ומדוייק של קרדונה. במחצית השנייה, היה זה צחוק הגורל כשהגיע תורו של אותו קרדונה מבוקה לקבל את האדום ובשנייה שלאונרדו פונסו של ריבר כובש את הראשון, התפרצות של כוח ואנרגיה ושיגעון אמיתי שוטף את הקהל, כמו גל עוצמתי הם רצים, נצמדים ומטפסים על הגדרות מאושר, צורחים ושרים בקצב ואני יכול להישבע שהאדמה תחתי רעדה. השמחה והטירוף האמירו דקות ספורות, עד שנאנדס של בוקה כבש את השני. כל קהל אחר שאני מכיר היה דומם באותו הרגע, משתתק, מתיישב, מתכנס, כנראה גם מקלל. אבל הקהל של ריבר המשיך לקרוע את מיתרי הקול ולעודד את חייליו לכבוש את השני.

זה לא קרה. המשחק נגמר ב-1:2 לבוקה ג'וניורס על ריבר פלייט. "זה בסדר" מחייך ויקטור, "ניצחון מביא סיפוק, אבל תבוסה היא דלק. רק דמיין איך יראה המפגש הבא".

יש רגעים שנחקקים לך בזיכרון וכנראה שלא ישכחו לעולם.

הפרק הבא יפורסם ביום שני, ה-07/05