בית הנייר: Paper Mario The Origami King

נהג מירוצים, לוחם מיומן, ספורטאי אולימפי, מארגן משחקי חברה, דוקדטור חכם, וכמובן גיבור רומנטיקן, הם בעצם כל המרכיבים שהופכים את השרברב המשופם מריו לכה מצליח ופופולרי. הפעם מריו וחבריו חוזרים לממלכת הדו ממדית העשויה מנייר על מנת להציל את הממלכה מאיום חדש ומאיים במיוחד, המלך אולי במטרתו היא להפוך את הנסיכה פיץ' האהובה וכל נתיניה ליצירות אוריגמי מרושעות במיוחד, האם מריו וחבריו יצליחו להציל את הממלכה פעם נוספת? כן, אך לצערנו מדובר בהרפתקה משעממת למדי.

העלילה
עם תחילת המשחק מריו ולויג'י האחים המוכרים בעולם, יוצאים לדרכם אל מסיבת ברביקיו בארמונה של הנסיכה פיץ', מושא אהבתו/חברתו/האקסית של מריו, שליטת ממלכת הפטרייה. כאשר השניים מגיעים לשם הם שמים לב לכמה דברים מוזרים, כשבסוף הנסיכה פיץ' שיוצאת אליהם היא לא אותו אדם עשוי נייר דו ממדי, אלא יצירת אוריגמי תלת ממדית, חסרת רגש, קרה ומפוארת, ומאחוריה מושך בחוטים המלך אולי המרושע, שפורץ לעולמם של גיבורינו מעולם אחר, ומחליט להפוך את כל תושבי הממלכה המקסימה לנתיניו, ועל הדרך להפוך גם אותם ליצירות אוריגמי תלת ממדיות.

 מריו פוגש את אחותו של המלך אולי, אוליביה, וביחד הם יוצאים למסע על מנת להחזיר את הסדר בממלכה לקנו. לאורך הדרך אנחנו פוגשים חבריו ואיבים של מריו וחבריו, בצורות שונות ומיוחדות, מקומות חדשים בממלכה אליהם לא נחשפנו בעבר, ומקומות חדשים שמקבלים ספין שונה לחלוטין. הסיפור הוא נקודת חזק של המשחק מתחילתו ועד סופו: מדובר במשחק מצחיק, משעשע, קליל, מודע לעצמו, ופשוט כיפי.

גרפיקה:
לאורך השנים זכינו לראות אלפי וריאציות שונות ומיוחדות של ממלכת הפיטרייה הכה מוכרת ואייקונית, והפעם לדעתי נינטנדו הרימו את הרף שוב לגבהים חדשים. ענקית הגיימינג מיפן הצליחה שוב לסחוט את הסוויץ' לקצה גבול היכולת שוב כשהפעם הם מציגים בפני השחקן עולם רחב, צבעוני ופשוט יפהפה. כל מפה מרגישה ייחודית ושונה מהקודמת לה, כאשר העצים, הדמויות, הצמחייה, הנופים, ופשוט כל מה שמוצג בפנינו מרגיש חי, ופשוט כל כך יפה.

המנוע הפיזי שמשתמשים בו במשחק מיישר קו עם עולם המשחק העשוי מנייר כאשר כל הדמויות והחפצים בעולם מרגישים ונראים עשויים מנייר וגם מתנהגים ככאלה, ממריו שמתקפל מעט כאשר הוא קופץ לקירות שניתן לתלוש כמו דפים וקונפטי שיוצא מכל עבר ועבר. לסיכום אפשר להגיד שמדובר באחד המשחקים היפים ביותר שיצאו לסוויץ, ואיכשהו נינטנדו עושים את זה שוב ושוב ושוב.

משחקיות:
למרות עולם המשחק שמרגיש כה חיי ומזמין, המשחקיות לצערי מרגישה ההפך הגמור מכך. מה שמייחד בעצם את סדרת משחקי הפייפר של מריו, זה שמדובר במעין משחקי תפקידים. ממש כמו פוקימון, OCTOPATH TRAVELER ו-DRAGON QUEST בהם השחקן מתהלך בעולם רחב בו כל הזמן הוא יופתע ויותקף על ידי קבוצות של אויבים.

למרות הדמיון והקרבה למשחקי התפקידים שציינתי כאן, מפתחי המשחק לא הלכו עד הסוף ולא הפכו את המשחק ל-RPG אמיתי, ובשום שלב אנו לא משפרים את יכולותיו של מריו בעזרת סקילים מיוחדים שאנו לומדים תוך כדי המשחק. אין איזשהו מנגנון של נקודות אותן אנחנו יכולים להשקיע ב-SKILL TREE שמתמקד ביכולותיו של מריו, ואין רמות מוגדרות למריו או לאויבים אותם אנו פוגשים לאורך המשחק.

מנגנון הלחימה סובל גם הוא מאותה הבעיה, בכל אחד מהמשחקים שציינתי למעלה, מנגנון הלחימה מציג סוג מסוים של "שרשרת מזון" מסוימת (POWER BALANCE) לדוגמא: בפוקימון אש מנצח עשב, עשב מנצח מים, ומים מנצח אש, וכן הלאה.

בפייפר מריו זה לא המצב, ואין חולשה מסוימת לאויב מסוים ברמה המתקדמת הזו, אלא מנגנון הלחימה מורכב בעצם במעין "לוח משחק" שמוצג בפני השחקן, כאשר מריו במרכז והאויבים מפוזרים על גביו. מטרתנו היא לסדר את האויבים באחת משתי תצורות: טור אחד ארוך עד ארבעה אויבים אותם נתקוף בעזרת הקפיצה האייקונית של מריו, או בשתי שורות של צמדים, אותם נתקוף בעזרת פטיש שתוקף עד ארבעה אויבים ואת כל זה עלינו להספיק תוך זמן מסוים שמוקצב לנו בתחילת התור.

אם השחקן מצליח לסדר את האויבים כמו שצריך הוא מקבל תוספת של 150% כוח למתקפותיו, ואחרי שתקף תור האויבים לתקוף בחזרה. הקרב הראשון במשחק הרגיש מיוחד ומגניב, אך אחרי 20 קרבות זהים לחלוטין(!) אני די התעייפתי מצורת הלחימה הזאת ואפשר לומר שאף מיציתי אותה. לאורך המשחק אנחנו אמנם מוצאים סוגים שונים של נשקים, אך הבסיס של מערכת הלחימה נשאר זהה לאורך כל הדרך ולצערי כאן המשחק יקום וייפול.

הרגעים היחידים שנהניתי מהם במשחק הם הבוסים השונים שסוטים מהקרבות הרגילים במשחק בכך שמוצגים בפני השחקן חצים אותם עליו לסדר באותה מגבלת זמן כך שבסופו של דבר יגיע לעיגול תקיפה ורק כך הוא יכול לתקוף את הבוס, אם לא נסדר את הפאנלים בצורה הנכונה אז לא נוכל לתקוף והתור שלנו ייגמר מבלי שנתקוף אלא רק נספוג מתקפות מצד הבוס. בנוסף לכך, כל בוס הוא בעצם דמות ייחודית ומשעשעת שלוקחת השראה מקונספט ה"נייר" שמלווה את המשחק, לדוגמא סט טושים אכזרי ותוקפני במיוחד.

לסיכום
PAPER MARIO THE ORIGMAMI KING הוא בעצם "חרב פיפיות": מצד אחד, מדובר במשחק בעל מנוע גרפי קסום, סיפור מהנה, קליל וזורם, אך מן הצד השני, המשחק חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב ושוב, והמפתחים מגרים אותנו עם הרעיון של משחק תפקידים עם מריו וחבריו, אך לא לוקחים את הצעדים החשובים ביותר בתהליך על מנת להשלים את המייקאובר שהמשחק כה זקוקו לו.

אם אתה מחפשים משחק שיחזיר אתכם לסיבוב נוסף עם מריו והחברים, ואתם פשוט מחפשים ליהנות מההרפתקה, אני לחלוטין יכול להמליץ על המשחק, אך אם אתם מחפשים משחק מריו שיספק אתכם בכל המובנים, יחדש, וירענן את הפורמולה בצורה לה חיכיתם עוד מימי Paper Mario: The Thousand-Year Door, לצערי זה לא המשחק הזה. אולי בעתיד החברה שיושבים להם שם במשרדי נינטנדו יתנו לנו את מה שאנו כה משתוקקים לו, עד אז נסתפק בדמויות חמודות, הומור שנון מאוד, ועולם יפהפה.