"צילו של הקולוסוס": ביקורת

"צילו של הקולוסוס" (Shadow of the Colossus) יצא במקור כמשחק אקסקלוסיבי לפלייסטיישן 2 בשנת 2005 ופותח ע"י  Team ICO היפנית, ומיד נחשב לקלאסיקה שרק עזרה לעצב את הקונסולה כאחת המשפיעות אי פעם, לא רק בדורה, בזכות ויזואליות מרשימה, סגנון משחק יוצא דופן, וסיפור עוצר נשימה ומפתיע. כעת המשחק נוצר מחדש ושוחרר לפלייסטיישן 4 עם גרפיקה מחודשת וממשק שיתאימו את המשחק לימינו. למרות שהמשחק יצא בגרסת Remastered גם לפלייסטיישן 3  יחד עם המשחק הנוסף של החברה, ICO ב-2011, גם לפניי 7 שנים הוא נראה יפייפה. אך המשחק נחשב לקלאסיקת גיימינג, אז למה בעצם שהדור הנוכחי לא יזכה להנות ממנו?

הסיפור מתחיל בעולם פנטזיה, בו לוחם בשם וואנדר (Wander) מגיע לטירה רכוב על סוסתו הנאמנה אגרו (Agro) לאיזור הנקרא "הארץ האסורה" (The Forbidden Land) שהוא נושא את גופתה של אהובתו, מאנו (Mano), אשר הוקרבה בנסיבות מסתוריות. בטירה, אל מסתורי בשם דורמין (Dormin) פונה אל וואנדר, ומציע לו עסקה: עליו להרוג שישה עשר קולוסוסים ענקיים המפוזרים ברחביי עולם המשחק, וכפרס, יחזיר דורמין את מאנו לחיים.

מהלך המשחק פשוט: אנו נחפש במפה כל קולוסוס בתורו, באמצעות ניווט עם חרבו הקסומה של וואנדר, וברגע שנמצא את הקולוסוס, נילחם מולו. המטלה אינה פשוטה בכלל, וכל קרב הוא חידה שהשחקן נאלץ לפתור מכיוון וכל קולוסוס ייחודי ושונה מקודמו. מדובר ביצורים שחלקם גדולים, חלקם אפילו עצומים, חלקם מסוגלים לעוף, וחלקם מתחפרים באדמה. מטרת השחקן היא לגלות את נקודת התורפה של כל קולוסוס, ולדקור אותה מספר פעמים על מנת להרוג את המפלצת.

המשחק דורש ללמוד את דפוסי ההתנהגות של הקולוסוס כמו תכנית טבע, ודורש סבלנות. המון סבלנות. על השחקן ולנסות למצוא את הפתח אשר יוביל את השחקן אל איזור שהוא יוכל לאחוז במפלצת ולהגיע לנקודת התורפה שלה אשר תוביל למותה. המשימה עוד יותר קשה, מכיוון וקיים מד סיבולת לשחקן, אשר יורד עם הזמן כל עוד הוא אוחז במפלצת, אשר רק תנסה לנער את השחקן, ומכיוון וחלק מהיצורים במשחק עצומים ואנחנו אוחזים בכף ידם לדוגמא, מדובר במחזה ויזואלי מרהיב, אפי, בקנה מידה לא פרופורציונאלי, שלא הרבה משחקים מצליחים ליצור. אין לתאר את תחושת הסיפוק כאשר מביסים כל קולוסוס. זה בהחלט משהו שחייבים להתנסות על מנת להבין.

אז בשביל משחק שהוא כולו סיבוב ברחבי המפה ו-16 קרבות בוסים, מה בעצם הופך את "צילו של הקולוסוס" לקלאסיקה ולמשחק ששווה להוציא בשבילו רימייק, והאם הרימייק מצדיק זאת?

ובכן, הסיפור אמנם פשוט, הדרך שהנרטיב של הסיפור עובד, ונותן כמעט אפס אינפורמציה לשחקן, וכל מסקנה שהשחקן מגיע אליה, מגיעה מאלמנט שעובד מעולה: Show, Dont Tell. או בעברית: "תראה. אל תדבר". רמזים לגביי עולם המשחק ולגביי הסיפור שזורים ברחבי המשחק, ומתגלים בפני השחקן לאט לאט. בין כל קרב השחקן יסייר במפה ויחפש את המטרה הבאה שלו, בזמן שדממה מוחלטת תשרור באוויר. תהיות כ"כיצד מאנו הוקרבה?", "מי זה דורמין?" או "מה אלו אותם יצורים הנקראים קולוסוסים שאני שוחט לי בכזו חדווה?" יחלו לצוץ לשחקן בראשו בזמן שהוא רוכב על ארגו, ולבסוף, כשהתשובות מגיעות, הן מפתיעות ומצלקות כאחד. כי ביננו, כמה טוב יכול לבוא מעסקה עם בחור בשם דורמין באזור גאוגרפי שמילולית נקרא "הארץ האסורה"?!

אני יכול להרשות לעצמי להכנס לספויילרים לגביי סופו של המשחק ולהרוס את החוויה, אך הוא אחד מהרגעים היותר מדהימים שיצא לי לחוות במשחק אי פעם, ובסופו המשחק מתברר כחלק מאותק משחקים שנותנים לשחקן אגרוף בבטן, בזמן שהוא שואל את עצמך "מה לעזאזל קרה פה הרגע?", ולאחר מחשבה ותהייה והסתכלות לאחור על הרמזים שהיו שזורים לאורך המשחק, מגיעה גם ההבנה. הסיפור מדהים ויחודיי, והוא לא יכל לעבוד באף מדיום אחר. גם לא בתור סדרה או סרט.

המשחק הוא מאותם יחידי סגולה בתעשייה אשר מנצלים את כל האלמנטים שהמדיום יכול להציע, ונוצרת חוויה ייחודית שיכולה לעבור רק דרך גיימינג, מכיוון והצופה במקרה הזה הוא חלק פעיל במסע, המשחק יכול לשחק עם הפרספקטיבה של השחקן לגביי הנעשה.  משחקים כמו Bioshock, Spec Ops: The Line ואפילו Hellblade: Senua's sacrifice שיצא לפניי מספר חודשים עשו דבר דומה, ומי ששיחק בהם יכול להעיד כמה הסיפור שלהם מדהים וייחודי.

מבחינה גרפית, המשחק יפייפה. המשחק נבנה מאפס עבור הפלייסטיישן 4 עם הכלים של ימינו, והמשחק בהחלט מצליח להעצים את הקרבות האפיים מול הקולוסוסים, הנופים המרתקים של הארץ השוממת, שמשתנים בין מדברים שוממים, ליערות אפלים ומפלי מים וצוקים עצומים ומרשימים, ואת תחושת המלנכוליות והאווירה המסתורית שמקיפה את המשחק.  כיאה למשחקים רבים כיום, המפתחים גאים במנוע הגרפי שבנו, וקיים "מצב תמונה" (Photo Mode) בו ניתן לעצור את המשחק ולצלם את הקרבות האפיים או הנופים עוצרי הנשימה, עם הוספת פילטרים ושינוי זווית וזום.

פסקול המשחק אפי ובומבסטי, ומשתנה בין מנגינות רגועות ועדינות לתרועות קרב רועמות ועצומות בזמן הקרבות עם הקולוסוסים, ואין ספק שרק מוסיף לחוויה הייחודית שהמשחק מציע. המשחק עבר בנוסף התאמת ממשק ומיפוי המקשים מעודכן יותר למשחקים כיום, אך קיימת גם אופציה להחזיר למיפוי המקשים הקלאסי לאלו אשר רוצים למקסם את שיחזור החוויה.

לסיכום, כן. אפשר לומר שהרימייק בהחלט מצדיק את עצמו. הוא לא יחדש לשחקנים אשר שיחקו בגרסאות הקודמות, אבל הוא בהחלט שווה ביקור נוסף, ותחושת ה"וואו-הולי-שיט" כאשר רואים קולסוס חדש בפעם הראשונה נשמרת גם כיום, תודות ליכולות המרשימות של הפלייסטיישן 4. "צילו של הקולוסוס" הוא מהמשחקים אשר מנצלים עד הסוף את המדיום שבו הם מתקיימים בו, ונותנים לשחקן חוויה שלא יוכל להשיג לא באף מדיום אחר, ומשחקים כאלו הופכים ומגדירים את המדיום שנקרא "גיימינג", ללא פחות ממדהים וייחודי.