South Park: The Fractured But Whole

גילוי נאות: אני פאנבוי של סאות פארק. ראיתי אותה לראשונה שהייתי בן 9 ואני פחות או יותר עוקב אחר הסדרה מאז ששוחררה. אני לא חושב שיש סדרה שהשפיעה ועיצבה את ההומור והאישיות שלי כמו סאות פארק, ואין ספק שהסדרה ידעה עליות ומורדות לאורך השנים, אחריי הכל, 21 עונות (ועוד בדרך) זה לא הישג שניתן להגיע אליו בקלות. כשהמשחק הראשון בסדרה, The Stick of Truth יצא, התרגשתי בצורה מוגזמת, ולמרות כל הטענות שהיו לי כלפיו, סיימתי אותו וציפיתי לבאות. רק חבל  שאף אחד לא אמר לי שה"באות" יהיו יותר מידי דומות אחת לשנייה.

כמו המשחק הקודם בסדרה, גם הפעם רואים כמה יוביסופט השקיעו בכל הפרטים הקטנים של המשחק על מנת שירגיש כמו פרק מאוד ארוך של הסדרה, וישמור על אותנטיות. היוצרים, טריי פארקר ומאט סטון, לקחו חלק פעיל וישיר בפיתוח המשחקים וזה מורגש באותנטיות של האנימציה, כמויות האזכורים שיש במשחק לאירועים ודמויות שהיו בסדרה לאורך השנים, הכתיבה האבסורדית שאין שנייה לה, מעריצי סאות פארק ירגישו בבית. הפעם האחרונה שצחקתי ככה ממשחק מחשב היה ששיחקתי ב-Stick of Truth שיצא לראשונה.

המשחק הוא משחק תפקידים מבוסס תורות (כמו משחקי פוקימון, רק עם הומור קקי פיפי), ולאחר שנבחר דמות ונבנה את האישיות ואת סיפור הרקע שלה, נכיר את מכניקות המשחק ונצא לדרך. במשחק נשלים משימות צדדיות ונפגוש דמויות מהסדרה, מהשנים האחרונות וכאלו שנשכחו עם הזמן, נעלה ברמות ונשפר את הדמות ואת היכולות שלה.

מבחינת המשחקיות, מערכת הקרב לא עברה  שינוי משמעותי. המפתחים הוסיפו איזורים ספציפיים בו יכולות הדמויות לזוז בזירה על מנת לפתח צד טיפה יותר טקטי למשחק, אך אי אפשר לומר שהתוספת משנה את המשחק והופכת אותו לשונה מקודמו. על מנת לפצות על כך, מערכת שדרוג הדמות והיכולות שלה כן עברו שיפוץ, ובמהלך המשחק יוכל השחקן לבחור יותר מדמות אחת שישחק, כולל אפשרות לבחור יכולות ספציפיות מכל אלמנט  של כל דמות במשחק, כך שהקרבות הרבה יותר מגוונים הפעם ואלמנט שידרוג הדמויות מרגיש "אישי" יותר מבעבר, והשחקן מרגיש כאילו יש לו יותר שליטה על אופי הדמות והפיתוח שלה.

אנימציית הקרבות מרהיבה ושומרות על רוח הסדרה, בזמן שהם יכולות להיות מוגזמות ומוחצנות, (מכיוון והילדים משתמשים בשלל כוחות על אבסורדיים) אי אפשר שלא להקרע מצחוק ולנסות לחשוב מה קורה בדמיון של הילדים ומה קורה ב"מציאות", אבל אותה בעיה חוזרת על עצמה לאורך המשחק: הוא חוזר על עצמו ולא מחדש.

לאורך המשחק חלק מהאלמנטים של הקרב משתנים ונהיים לא צפויים, כמו דמויות שמשנות את מיקומן, אך מהר מאוד מתרגלים גם לעובדה זו, והמשחק לא מפסיק להרגיש רפטטיבי. בעיקר שחוקרים את העיר ומבצעים את אותן פעולות שוב ושוב. שלא תבינו אותי לא נכון, בהתחלה זה נורא משעשע, אבל כמה שחקן יכול לבזבז זמן על האסלות במשחק? או למצוא את ה-Member Berries מהסדרה, או למצוא אמנות Yaoi לאבא של קרייג? אין הרגשת סיפוק לאחר שמסיימים את המשימות הצדדיות, וזה מרגיש כאילו הן נוצרו על מנת שהשחקן יוכל לסמן  "עוד משימה שסיימתי בדרך ל-100%".

ופה בדיוק טמונה הבעיה הכי גדולה שלי עם המשחק: הוא לא שינה יותר מידי את הנוסחא שלו. Stick of Truth, גם כשרק יצא לפניי 3 שנים, לא ניסה לקחת סיכונים. הוא היה משחק תפקידים פשוט יחסית שהזכיר יותר משחקים כמו Paper Mario, גם בוויזואליות וגם מבחינת המשחקיות, ו-Fractured But Whole לא המציא מחדש את הגלגל. רוב ההמשכים הטובים תמיד שיפרו, ליטשו והרחיבו את המשחקיות. The Fractured But Whole לא עשה זאת. בהתחלה הבעיה הזאת הציקה לי, אבל אז נזכרתי שהסטודיו שפיתח את המשחק הוא יוביסופט, חברה שלדעתי כבר מזמן איבדה את היצירתיות שלה, ולא מצליחה ליצור משחקים מושקעים כבעבר, עם משימות מונוטוניות שחוזרות על עצמן עוד ועוד, ועם מפה מלאת קווסטים חסרי משמעות שיצטרך השחקן לנקות.