יפה, אבל לא אופה: הנבחרת במקום הראוי לה
הנבחרת הציגה יכולת נאה לעין לפרקים, אבל סיימה את אליפות אירופה במקום הראוי לה ובעוד הבית בוער, ארז אדלשטיין מתעסק בשטויות. האוזמן טוען ששינוי הדורות היה צריך להתחיל עוד לפני פתיחת היורובאסקט ובטוח שעודד קטש חייב להיות המאמן הלאומי הבא
נבחרת ישראל סיימה את קמפיין היורובאסקט שלה במקום הראוי לה. לפני שמתחילים כל ניתוח בעניינה, האמת צריכה להיאמר. ארבעה משחקים לתוך האליפות אינם יכולים לשקר, ומוטב שנימנע מכך גם אנחנו. אפשר ללכת פרמטר אחר פרמטר ועדיין לא באמת לא נוכל לאתר יתרון אבסולוטי או אפילו יחסי של הנבחרת המארחת על פני יריבותיה, אם נניח לרגע בצד את נבחרת אוקראינה, שבניגוד לזו מישראל, מתייצבת לה ליום המשחקים האחרון בתל אביב עם סיכוי להמשיך הלאה לשמינית הגמר.
נסו בעצמכם, גולשים יקרים. קחו את הקו האחורי או הקדמי. תשוו אתלטיות, קליעה, גודל מתחת לסלים, מיומנות ריבאונד, קבלת החלטות בכלל ובמגרש הפתוח בלבד, יכולות אחד על אחד או כל נושא אחר, ותגידו בעצמכם אם אתם רואים בנבחרת שלובשת כחול לבן עדיפה. ואם אתם מעדיפים להימנע מבזבוז אנרגיה מיותר, קבלו ספוילר: לא תצליחו.
וזה המצב גם בספסל. מיטב המוחות שלנו מספר לעצמו ולאחרים, מזה שנים, אודות נפלאותיו של המאמן המקומי. אוהבי הכדורסל חשופים לשטיפת מוח שיטתית בעניין מקוריותו, יצירתיותו ויתר סגולותיו של המאמן מייד אין יזראל. והדברים נכונים גם (ואולי במיוחד) לגבי אדלשטיין. ויש אפילו כאלו שמאמינים לקשקוש הזה.
עשיית שימוש בציטוטים של מאמן לאחר משחק במסגרת טור פרשני איננה הוגנת, כך טען בעבר באזניי אחד מבכירי ענף הכדורסל. ובמידה רבה של צדק. אין לתפוס אדם בצערו ואפילו לא באכזבתו. עם זאת, עת התראיין אמש ארז אדלשטיין בסיומו של משחק ההדחה מהיורובאסקט, הוא אמר דבר אשר משקף בדיוק את הלך רוחו ודעתו. המאמן הלאומי, בהמשך לדברים חוזרים אשר נשמעו ממנו לאורך כהונתו ובכלל, דיבר שוב על הכדורסל הטוב, היפה והשונה אשר הנבחרת שלו הציגה. על הכדורסל רווי התנועה והחיתוכים. ועל כך שהפעם זה לא הספיק.
כדורסל יפה? שונה? חיתוכים? הבית בוער והמאמן הלאומי ממשיך להתעסק בשטויות. יורובאסקט בישראל היווה הזדמנות אחת ויחידה להתניע, להזניק ולהקפיץ מחדש את הכדורסל העברי אשר בציון. והמאמן הלאומי, במקום להבין את גודל השעה ולהקדיש זמנו למה שחשוב, מפגין שוב ושוב שאין לו כל יכולת להפריד בין עיקר לטפל.
כדורסל יפה ושונה? לראשונה בטורניר, ראינו לא מעט מהלכים יפים מול גאורגיה. חלקם הגיעו סופסוף מתוך התרגילים והסט ההתקפי של אדלשטיין, לא מעט בגלל שלראשונה באליפות הצלחנו למצוא יריבה נטולת בסיס, הבנה ומשמעת הגנתית.
מהבחינה הזאת (בלבד) - יריבה פראיירית. אחרים הגיעו דווקא משבירה המוחלטת של הכדורסל שמיתגנו כאן כזה של ארז. פתאום קיבלנו מהלכים עם פואנטות קצרות וממוקדות הרבה יותר ואפילו נקודות שמגיעות מתרגיל נחות ושחוק בשם פיק אנד רול וחסימה גבית, שאותו משחקת כל קבוצה וקבוצה באירופה, רחמנא ליצלן. ועדיין, לא ראינו גם משחק הזה, כמו במשחקים קודמים, איך מחליטים ללכת לאיש הנכון ובזמן הנכון, מבלי יותר מדי פירוטכניקה. וזה שווה הפסד. והדחה.
אבל כן, כן. ראינו כדורסל יפה לפרקים, כזה שבו יש תנועה וחיתוכים.
ביג דיל.
הנה למשל, מהמחצית הראשונה, מהלך תנועתי יפה שמסתיים עם בידוד של ריצ'רד האוול המצוין.
via GIPHY
אולי יש מי שחושב שעל מהלכים נאים או מקוריים מקבלים ניקוד אקסטרה, אבל אפילו השופטים הידידותיים ששלחה לנו הקיץ פיבא הסתפקו במקרה הזה בשתי נקודות בלבד. ואגב מקוריות, אדלשטיין אמנם מעולם לא טען לבעלות על סגנון המשחק, אבל הקפיד לתת את התחושה שיש את שאר העולם ויש את הכדורסל שלו. אז למי שפחות מתמצא, אין בשיטה הזאת שום דבר שעולם הכדורסל לא מכיר, מזה שנים ועשורים רבים. ה SPREAD OFFENSE, ממנו שאב אדלשטיין את רעיונותיו ותרגיליו התנועתיים, רץ בכדורסל המכללות (זה שבו שעון השניות ארוך יותר) בלא מעט קבוצות - וממזמן.
למשל קנזס סטייט ומאמנה בראד אנדרווד. זוכרים את הקליעה של האוול? אז צפו ותגידו עד כמה נראה המהלך מוכר.
via GIPHY
או למשל הבקדורים, מהלכי הדלת האחורית. מול הגאורגים קיבלנו כמה כאלה, בדיוק כמו במשחקי ההכנה. למשל כאן, כשמקל מוסר לאליהו, שמכדרר לכיוונו של בר טימור ומאתר אותו יפה בדרך לנקודות קלות.
via GIPHY
ושוב – ביג דיל.
כל כך הרבה אנרגיות משקיעה הנבחרת בחיפוש אחר המהלכים האסתטיים הללו, ומדי פעם (כלומר לעיתים נדירות) היא אפילו הצליחה. לפרקים. מול גאורגיה. וזה ממש לא שווה את ההשקעה. עזבו SPREAD OFFENSE ועזבו כדורסל מכללות. כמעט כל קבוצה שמכבדת את עצמה מצליחה להבקיע לעיתים במהלכי דלת אחורית כאלה. נגיד אורלנדו מג'יק.
via GIPHY
ואף אחד, חוץ מהמאמן הלאומי שלנו, לא הופך את העניין הזה לחזות הכל. שאר המאמנים בעולם, או לפחות הטובים שביניהם, מתעסקים בהתאמה בין תרגילים פשוטים ובסיסיים לבין היכולות של שחקניהם. ואם הם מנצחים – אז התרגילים הצליחו. ואם לא, לא תשמעו סיפורים על הסגנון השונה. וגם את הקהל זה לא מעניין. אוהדים רוצים תשוקה, הקרבה ונצחונות. עד כאן שבת הגדול.
ועכשיו לחדשות הטובות: זה נגמר. עם סיומה של הקדנציה, הגיעה זמנה של התחלה חדשה. על פיני גרשון, האיש שהפך כל יכול באיגוד הכדורסל, מוטלת כעת החובה להפנים את המשגים ולהתחיל בהליך השיקום של הנבחרת הבוגרת. שינוי שיטת המשחקים באירופה גרם לכך שהאליפות הבאה תהיה רק בשנת 2021.
ועד אז, עם כל הכבוד למוקדמות אליפות העולם, יש זמן לבנות מחדש. את השמרנות שאפיינה את קבלת ההחלטות בכל הנוגע לבניית הסגל ואת ההיסטריה שאפיינה את ההתנהלות מחדר ההלבשה ועד לניהול המשחק (ולרבות מצעד המשלחות הבלתי נגמר בין דגל הקרן לבין האיש על הקווים) צריכים להחליף בקור רוח ופאסון. את הפחד ממה יגידו השחקנים, מה יחשבו הקולגות ומה יכתבו הפרשנים כדאי להחליף במאמן בעל שקט נפשי, יכולת להתעלם מרעשי רקע והבנה של מה חשוב ומה לא.
בשש אחרי אליפות אירופה כושלת, מתייצבת לה הזדמנות למנות לתפקיד המאמן הלאומי את עודד קטש. ולא שדן שמיר הוא לא אופציה טובה, כן? מאמן הנבחרת הבא יהיה שזה שאמון על הפרידה מהדור שמסיים את שירות המילואים שלו לטובת דם טרי וחדש. תהליך שאמור היה להתחיל כבר לפני האליפות הזאת, ואשר נדחה בשל הססנותו של המאמן הלאומי.
והמאמן החדש צריך להיות זה שיקבל החלטות מחושבות ומנותקות משיקולים שאינם ענייניים. נבחרת ישראל לא זקוקה לקוסם. היא זקוקה לאיש מקצוע שימזער את כמות הרגשות הגואה לפני, תוך כדי ואחרי משחקים ויחפש פתרונות נכונים. זה הכל. ולתחושתי, קטש הוא האיש הנכון להרכיב לכדי קבוצה את גרעין הנבחרת הנוכחי (לרבות ובמיוחד האוול) + אלו שנותרו בחוץ + בוגרי הנבחרות הצעירות, שמגיעים לאחר קיץ מוצלח. ולהכניס מעט יציבות ושיקול דעת אל תוך המערכת התזזיתית, שלא לומר מעבר לכך.
ועוד שתי הערות קטנות לסיום:
1. שנים על גבי שנים של ויכוחים ביחס לחוקי ליגת העל הסתיימו בזה. חוק רוסי? חוק צעירים? חוק נורבגי? כל אלו לא קידמו את השחקן הישראלי. זמן לעשות משהו אחר. ולא, המשהו האחר הזה איננו הקטנת מספר הזרים.
2. לכאורה, המנצחת הגדולה של הקיץ היא מכבי תל אביב. זו שבחרה לוותר על ישראליה וזו ששחקניה מצאו עצמם, בדרך פלא, מחוץ לקמפיין. אז נכון: למעט גל מקל (שהוא בערך האחרון שאפשר לבוא אליו בטענות), לא נראה שאפשר להחמיא למי מהאקסים על ביצועיו בקיץ האחרון. ומצד שני, למכבי היה את ריצ'רד האוול ביד. והיא ויתרה עליו.