מתקפת פילים

המשחק הראשון שראיתי אי פעם בטלוויזיה בגביע אפריקה לאומות היה בינואר 1992. האליפות נערכה בסנגל ואני גרתי בניגריה. הייתי הלבן היחידי בחדר מלא נהגים ושומרים ניגרים במחנה ישראלי של סולל בונה. מיותר לציין שאת השחקנים לא הכרתי, אבל את ההתלהבות של המקומיים אני לא אשכח לעולם.

הנבחרת הניגרית הודחה על ידי גאנה מספר ימים קודם לכן, וזאת גם הייתה הסיבה שכל מי שהיה בחדר רצה שחוף השנהב תנצח. המשחק עצמו היה משעמם למדי והסתיים ב-0:0 לאחר הארכה,  אבל הסיום הדרמטי בפנדלים עדיין מעביר בי צמרמורת. זאת הייתה הפעם הראשונה שחוף השנהב זכתה בגביע אפריקה לאומות. 23 שנים מאוחר יותר נבחרת הפילים הניפה שוב את הגביע, מול אותה גאנה.

למרות עזיבת הכוכבים, עדיין פייבוריטית
חוף השנהב מגיעה לאליפות הנוכחית כפי שהגיעה בשנים האחרונות, כלומר עם ציפיות גבוהות. כל השחקנים, למעט שניים מהשוערים, משחקים באירופה ועם ניסיון משמעותי בזירה הבינלאומית. אלה  שהובילו את הנבחרת בשנים הקודמות קולו ויאיא טורה, כמו גם ג'רביניו לא יהיו באליפות מה שיעביר את האחריות לקפטן מבאזל סריי דייה, לסלומון קאלו הוותיק מהרטה ברלין, לסרג' אורייה מגנה של פריס סן ז'רמן שוויתר על ההזדמנות לשחק בנבחרת צרפת ו-ווילפריד זאהה. האחרון הוא "ההחתמה" המשמעותית של חוף השנהב בטורניר, משום ששחקן הכנף של קריסטל פאלאס כבר שיחק במדי נבחרת אנגליה במסגרת ידידות ורק לפני זמן קצר קיבל אישור מיוחד מפיפ"א לייצג את המדינה בה נולד ולהחליף נבחרות.

היתרון המרכזי של חוף השנהב על פני היריבות שלה, כמו בכל הנבחרות שהעמידו בעשר השנים האחרונות, הוא מיעוט נקודות תורפה. בכל עמדה, למעט כאמור בשער, ניצב שחקן מליגה בכירה ועם ניסיון משמעותי. בכל תפקיד כמעט יש מחליף ראוי שיכול לשנות את פני הדברים, אם משהו משתבש. בנוסף, יש סדר וארגון לעומת נבחרות אפריקאיות אחרות: ההשתתפות הקבועה בשלושת גביעי העולם האחרונים עשתה את שלה והפילים נהנים מתנאים נוחים במחנות אימונים שהם מקיימים בין טורניר לטורניר. לנו זה נראה עניין טריוויאלי אבל חלק גדול מהנבחרות באפריקה עדיין נגועות בשחיתות ובחוסר ארגון שמקשה מאד על השגת תוצאות.

נקודת התורפה של הנבחרת מגיעה כמו תמיד מעמדת השוער. בובאקר בארי, שעמד בשער הנבחרת שנים ארוכות ולא תמיד בהצלחה, פרש מהנבחרת ובמקומו ישחק, אם לשפוט על פי משחקי האימון, סילבן גבואהו, שוערה של מזמבה הקונגולזית, שלמרות היותה אחד מהמועדונים העשירים והמוכרים באפריקה, עדיין לא מעמידה שחקנים ברמה מספקת לנבחרת בסדר גודל של חוף השנהב.

הנבחרת כבבואה של המצב במדינה
אם הולכים אחורה ומחפשים את הסיבות להצלחה של חוף השנהב בעשר השנים האחרונות צריך לחזור לתחילת שנות השישים. המדינה ממערב אפריקה זכתה לעצמאות לאחר שלטון קולוניאלי צרפתי ארוך שנים ותחת הנהגתו של הנשיא פליקס הופואה-בואני חוללה את מה שמכונה "הנס השנהבי": קיום יחסים טובים עם המערב (בדגש על צרפת) ופיתוח תעשיות הקפה והקקאו של המדינה שהביאו הן ליציבות שלטונית והן לשגשוג כלכלי. מה שגרר גל של מהגרי עבודה מהמדינות השכנות. עם מותו של הנשיא לאחר 33 שנים בשלטון, נכנסה חוף השנהב למערבולת של הפיכות, מיתון ובסופו של דבר לשתי מלחמות אזרחים שהסתיימו ב-2011.

יחד עם זאת, המצב הכלכלי הטוב של סוף שנות השמונים והביטחון היחסי בתחילת הניינטיז הביאו לשגשוג של מועדון אחד עם אקדמיה מעולה, ASEC MIMOSAS . המדיניות של המועדון לאחר שזכה בתארים רבים בזירה המקומית והזירה הבינלאומית להתמקד דווקא בטיפוח שחקנים צעירים, הביאה לתשתית של דור הזהב בכדורגל של חוף השנהב. הקבוצה שכוכביה שיחקו בהרכב בגיל 17 ו-18 וזכתה בסופר קאפ של אפריקה היוותה את הבסיס לנבחרת הגדולה של השנים הבאות. בובאקר בארי, קולו ויא יא טורה, דידייה זאקורה, ארתור בוקה, עמנואל אבואה, ג'רביניו ובסוף גם סלומון קאלו, יחד עם שחקנים שגדלו באירופה כמו דרוגבה, הפכו את הנבחרת לחזקה ביותר במערב אפריקה.

מלחמת האזרחים, המצב הכלכלי ומעל הכול הביטחון האישי שלא אפשר לסקאוטים מאירופה להגיע ולחפש שחקנים, שמו סוף להצלחה של המועדונים המקומיים. היום חלק ניכר משחקני הנבחרת כבר לא גדל בגבולות חוף השנהב, אלא במועדונים אירופאים בין אם כמהגרים צעירים בעצמם ובין אם כדור שני למהגרים.

יחד עם זאת, הנבחרת הלאומית נשארה תמיד מאוחדת, שמה את הקבוצה מעל הריבים המקומיים וזוכה גם היום לתמיכה ציבורית. השחקנים נחשבים לאלילים וחלקם גם ניסו לתרגם את ההצלחה הבינלאומית ובעיקר את ההעפלה ההיסטורית למונדיאל 2006 על מנת להשפיע על החברה. הנאום של דידיה דרוגבה בסיום משחק נגד סודאן בו הוא ירד על הברכיים והתחנן להפסקת הלחימה ולקיום בחירות במדינה הוא דוגמא ומופת למה שחקני כדורגל יכולים לעשות למען החברה והמדינה שלהם.

המכשול האמיתי: ברבע הגמר
מבחינה טקטית הנבחרת תשחק עם רביעייה בהגנה  - ככל הנראה אורייה, אריק באיי, ווילפריד קאנון , ואדאמה טראורה. במשחקים שהמאמן, מישל דוסייה, ירצה לשלוט במרכז המגרש, סביר שיעלה עם שלישיית קישור - דייה, פרנק קסייה וז'אן סרי, שני שחקנים בכנף, בדמותם של קאלו וזאהה ובחוד ג'ונתן קודיג'ה או ווילפריד בוני.

בשביל יותר מחץ, דוסייה יוכל לוותר בקלות על קשר באמצע ולשחק 4-2-4 עם קודיג'ה ובוני ביחד בהתקפה. וכך לבסס את המשחק על האגפים עם קאלו וזאהה שהם בעלי עוצמות פיזיות אדירות ומסוגלים להפוך את הנבחרת למסוכנת מאד במצבים הנייחים. במקרה הזה, שחקני הכנף יצטרכו לתת את הפתרונות מול יריבות שיבואו להסתגר.

חוף השנהב אמורה לדלג מעל השלב המוקדם שכולל את טוגו, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ומרוקו בקלות יחסית, ומועמדת לעשות זאת מהמקום הראשון. רבע הגמר כבר יהיה סיפור אחר לגמרי כאשר ההצטלבות הראשונה תגיע מהמנצחת בבית ד' עם גאנה ומצרים החזקות. גם אלג'יריה וסנגל מסוגלות להדיח אותם בהמשך. אבל על הנייר, כנראה שחוף השנהב היא עדיין הנבחרת החזקה ביותר.