הכל עליהם: הפסיכולוגיה של השוערים

שני השוערים שישחקו בחצי הגמר – הוגו לוריס ודניאל סובאשיץ' כבר הפכו לגיבורים לאומיים ונערצים שלקחו חלק משמעותי בהבאת נבחרתם לגמר המונדיאל. הם הווינרים האמיתיים במשחקים היות aתפקידם על המגרש הוא קשה מאוד מנטאלית וגם עלול להיות הכי כפוי טובה מבין כל אחד עשרה השחקנים במגרש.

בניגוד לשחקנים אשר עושים טעויות ואח"כ יכולים לתקן, לשוערים אין את הפריבילגיה הזו. כל טעות שלהם עלולה לזכות את הקבוצה היריבה ביתרון משמעותי. הם אמורים לבצע אפס טעויות ולהיות ביכולת פיזית ומנטאלית מרבית.

בעבודתי בליווי שוערים נוכחתי לדעת עד כמה תפקיד השוער הוא מתיש וקשה מנטאלית. בייחוד ראיתי זאת דווקא לאחר משחקים בהם הקבוצה היריבה לא סיכנה הרבה את השער (משחק קל) ובכל זאת, השוער היה עייף וסחוט מנטאלית, אפילו יותר משחקנים שרצו כל המשחק על המגרש. תחושת האחריות הגדולה והצורך להיות בריכוז מלא לאורך כל המשחק עושים את שלהם.

חלקם תיארו לי כי הקושי הגדול הוא בשמירה על ריכוז. חלק גדול מזמן המשחק, הכדור לא נמצא באזור שלהם אך מצד שני, המעבר ממצב כזה למצב של איום על השער, הוא קצר ביותר. עליהם לדאוג לכך שרמת הריכוז שלהם תישאר גבוהה כאשר המצב לכאורה אינו מסוכן.

איך עושים זאת? תחילה מאתרים את המצבים שבהם הריכוז שלהם עלול להיפגע: כשהם מרגישים שאינם מעורבים מספיק במשחק, כשהם נדרשים לכוון את ההגנה, כשהם שומעים צעקות מהקהל, כשהם יורדים על עצמם אחרי טעות שביצעו וכו'.

לאחר שהשוער מזהה את הקושי שלו, ניתן לעבוד על יכולת הריכוז שלו. האמצעים לכך הם רבים: תרגול לקיחת נשימות עמוקות, אימונים בנוכחות גורמים מפריעים (בזמן שצועקים עליו), תרגול דיבור עצמי חיובי ושליטה במחשבות, שימוש בתנועת גוף המזכירה לשוער לחזור לריכוז וכו'.

חשוב לדעת כי הריכוז נמצא במקום בו העיניים שלנו מביטות ולכן אני ממליצה לשוערים להשאיר את העיניים אך ורק על המגרש (ופחות על הקהל). עליהם לעקוב  אחרי המהלכים של השחקנים, לחיות את המשחק ולהגיב באמצעות מילות עידוד או צעקות כיוון שחקני ההגנה - כך גם לא יתנתקו מהמשחק וירגישו מעורבים.

ומה לגבי קרב בעיטות 11 המטרים שהכריעו כבר יותר ממשחק אחד במונדיאל? הסטטיסטיקה בבעיטות הללו אינה לטובת השוער. מעל ל-80% מהפנדלים מובקעים. הנתון אינו מפתיע היות ובעיטות אלה נבעטות ממרחק קצת יחסית, במהירות גבוהה (עשויה להגיע ל-200 קמ"ש) וזמן התגובה האפשרי של השוער הוא אפסי ועומד על כרבע שניה מרגע הבעיטה עד שהכדור חולף על פניו. לאור זאת, רצוי שהשוער יקבל החלטה כיצד לעצור את הבעיטה לפני שהכדור נבעט ואם יש זמן, גם יבצע הדמיה של ביצוע הדיפת הבעיטה.

שוערים רבים תארו בפני כי רגע לפני הבעיטה, הם נוהגים להביט בבועט בעיניים במבט נחוש המשדר "אין לך סיכוי נגדי", משתמשים בתנועות ידיים וקפיצות על מנת לנסות להוציא את הבועט מריכוז.

נתון מחקרי מעניין שעשוי לעזור לשוערים בבעיטת פנדל, מצא כי מספיק שהשוער עומד מרחק מזערי מהמרכז (כ- 11 ס"מ) וכבר 70 אחוז מהבועטים יעדיפו את הצד החשוף יותר, דרך לא רעה לתמרן את הבעיטה לאחד הצדדים ולהיות מוכן להדוף אותה.

הסטטיסטיקות מראות כי השוערים יקפצו לרוב ימינה או שמאלה, תוך תקווה לנחש בצורה נכונה ולמקם את עצמם במיקום שיוכלו לחסום את הבעיטה. אך האם זוהי האסטרטגיה הטובה ביותר עבורם? פרופסור מיכאל בר-אלי שחקר את נושא בעיטות העונשין מצא כי התפלגות הבעיטות הינה שונה מהתפלגות הקפיצות של השוערים. בעוד שהשוערים קפצו ב-95% מהבעיטות, כש-31% מהבעיטות הלכו למרכז השער.

מסתבר כי שוער הקופץ לכיוון מסוים מכסה רק תשיעית משטח השער (בדרך כלל הפינות הנמוכות) ומעט מאזור המרכז. לעומת זאת, אם השוער נמצא במרכז השער הוא מכסה כמעט שליש מאזור הבעיטה. לכן האסטרטגיה הטובה ביותר עבור השוערים היא להישאר במרכז בזמן בעיטת העונשין. ניחוש כיוון הקפיצה שמאלה או ימינה אינו הוכח כיעיל. למה בכל זאת מעדיפים השוערים לקפוץ? כנראה מחשש להיתפס, בעיני עצמם ובעיני אחרים, ככאלו שלא התאמצו מספיק למנוע את השער.

המשחק הגדול והמכריע עוד לפנינו. נצפה לראות מי מבין שוערי העל הללו יצליח לעמוד בהצלחה באתגרים המנטאליים הרבים. מי יצליח לשמור בעקביות על ריכוז, ינהיג את שחקני ההגנה, יקבל החלטות אמיצות תחת לחץ וישמור על נחישות וקור רוח ובעיקר יוכיח שנבחרת ראויה לזכייה היא קודם כל נבחרת עם שוער מעולה.