פול גאסקוין (גאזה) בכה כבר בדקה ה-110. הוא לא ראה את הנולד, אלא ספג צהוב שני וידע שחלום גמר גביע העולם שלו נגוז. זה היה כאמור לפני שעמיתיו לנבחרת אנגליה 1990 בעטו בדלי הפנדלים בטורינו ושלחו את מערב גרמניה לגמר ברומא נגד ארגנטינה. אבל תראו איזה קולגות היו לצידו: כריס וודל וסטיוארט פירס שהחטיאו מהנקודה הלבנה. גארי לינקר כבש את שער השיוויון בדקה ה-80 (1:1) שסידר לאנגלים את ההארכה והפנדלים. פיטר שילטון בן ה-40 עמד בין הקורות. בריאן רובסון היה הקפטן. טרי בוצ'ר ודז ווקר במרכז העורף. ג'ון בארנס תעתע ודייויד פלאט ופיטר בירדסלי דווקא דייקו מהנקודה הלבנה. איזה סגל, אלו שמות. למעשה "אלה שמות": בלהיט בעל השם הזה של אריק איינשטיין ועלי מוהר – זכר צדיקים לברכה – כיכבו רבים משחקני אנגליה, ושמותיהם המוכרים זלגו בקלות לתוך המנגינה והאוזן.
אנגליה 2018 היא הנבחרת של קיראן טריפייר. והארי מגווייר. וג'ורדן פיקפורד. קשה לראות מישהו היכן שהוא מחבר שיר טרום מונדיאל רוסיה ששמותיהם מככבים בו. גם לג'ורדן הנדרסון, אשלי יאנג וג'סי לינגארד יהיה מפרך עד בלתי אפשרי להיכנס אפילו לפזמון, אבל טריפייר, מגווייר ופיקפורד הם-הם ההבדל הגדול הטמון בין האנדרדוג שהיתה אנגליה לפני 28 שנים בדלה-אלפי, לנבחרת הפיפטי-פיפטי המחפשת גמר שני בתולדותיה על חשבון קרואטיה.
ומתוך השלושה המעצבים את דמותה של נבחרת נטולת כוכבים ואגו, מאוחדת, מלוכדת, מוצקה, נחושה ובעלת אופי שרק מאחוריו מסתתר קורטוב מסוים של יופי (הארי קיין, דלה עלי, מרקוס ראשפורד ואולי גם ראחים סטרלינג בימים שלא מתחילים באותיות ר', ש' וח') – טריפייר הוא איש המונדיאל האנגלי האולטימטיבי. הוא הדיוקן, ה-DNA והדרייב (דחף) של הנבחרת הזו.
מספר 12 של אנגליה כבר לא ילד. בעוד חודשיים יהיה בן 28 ואת הופעת הבכורה שלו במדים הלאומיים ערך רק לפני שנה. יש לו רק תריסר משחקים בינלאומיים, חמישה מהם (!) ברוסיה 2018. כלומר, המגן של טוטנהאם הגיע למונדיאל כאשר מאחוריו שבע הופעות בלבד. יתרה מזאת: טריפייר, אלמוני לחלוטין עד שעבר מברנלי לטוטנהאם ב-2015, התפתח בלונדון בדרך בלתי צפויה. הוא נלחם עם קייל ווקר על עמדת המגן הימני של התרנגולים – וברוב המקרים נאלץ להיכנע. אבל אז הגיע טוויסט כפול בעלילה:
1. ווקר נמכר למנצ'סטר סיטי (אגב, מועדונו הראשון של טריפייר) ועמדת המגן הימני בווייט הארט ליין נרשמה רשמית בטאבו ע"ש השוליה שלו. 2. גארת סאותגייט בחר במערך 3 בלמים, הסיט את מי-אם-לא-קייל-ווקר למרכז ההגנה, וטריפייר שוב השתחל לחלל שנוצר מימין.
כל זה, כמובן, לא יכול היה עדיין להבטיח את הפריחה של המגן הצנוע מצפון אנגליה. כל דקה בינלאומית גרמה לטריפייר לצמוח בעוד מילימטר. כל שנייה במונדיאל תדלקה את הביטחון והבוכנה שלו. הוא לקח אחריות הגנתית ומתפרצת כאחת, וקיבל גם את שרביט הבעיטות החופשיות. קור הרוח המקפיא שלו שיגר אותו באופן קבוע, מגיל נערים והלאה, אל הנקודה הלבנה, ממנה כבש כמובן גם נגד קולומביה בשמינית מיד אחרי ההחטאה של הנדרסון. הכינוי של טריפייר הוא "THE BURY BECKHAM" – בקהאם מברי, העיר בה נולד והכדורגלן שבצפון סבורים שהוא הכי מזכיר בשאפתנותו ותכונותיו.
אבל דייוויד בקהאם הנפלא הגיע עם אנגליה רק לרבע הגמר, וקיראן טריפייר כבר בחצי. אפשר להתווכח עם הכינוי שהודבק לבקהאם - "הכדורגלן הבינוני הטוב בעולם" – אבל לא צריך לחשוש מההגדרה הזו. אנגליה מודל 2018 היא כרגע הנבחרת הבינונית הטובה בעולם. לכל שלוש היריבות שהעפילו עימה לחצי הגמר ברוסיה יש על הנייר לכאורה יתרונות מקצועיים וטכניים עליה.
אבל לאנגליה יש את "טריפייר" – מושג חדש במילון שמשמעותו "תלכיד הממיר את ההישענות על זוהר, הוד, הדר וסטאריות, באפרוריות הנוצצת מתשוקה, זיעה ועמוד שדרה". בעזרת "הטריפייר" הזה, אנגליה בטריפ. ובסיוע ה"טריפייר" הזה אנגליה 2018 כבר התנערה מתווית הלוזרית הנצחית, לא עשתה בושות, ומי יודע, הטריפ שלה עשוי להגיע גם ליעד הבא, ואולי אף לתחנה הסופית.