כס המלכות: אמבפה הכתיר עצמו כיורש של מסי
זה לא יקרה מחר, גם לא בעוד חודש. אבל אם וכאשר קיליאן אמבפה יהפוך לשחקן הטוב בעולם מתישהו, נקודת המוצא לכך תהיה המשחק המדהים שקיבלנו בין צרפת לארגנטינה
30 ביוני 1998, סט אטיין, צרפת. מייקל אואן, בן 18 וחצי, יוצא כבר בדקות הראשונות של שמינית גמר המונדיאל לטיול בין שחקני נבחרת ארגנטינה, נכנס לרחבה וכובש שער אדיר לחיבורים. "זה הרגע ששינה את כל החיים שלי", הוא צייץ בטוויטר שלו אתמול בבוקר.
30 ביוני 2018, קאזאן, רוסיה. בול 20 שנה אחרי. קיליאן אמבפה, בן 19 וחצי, נולד קצת פחות מחצי שנה ו-500 ק"מ מהאצטדיון ההוא, יוצא כבר בדקות הראשונות של שמינית גמר המונדיאל לטיול בין שחקני נבחרת ארגנטינה, נכנס לרחבה ו... מוכשל. לא נורא, את הגולים שלו הוא השיג בהמשך.
אם השער המיתולוגי ההוא שינה את החיים של אואן, שבהמשך אותו משחק נפלא די נעלם בסיומו גם הודח בתום דו קרב פנדלים, קשה לדמיין מה 90 הדקות שראינו, מול אותה יריבה ובאותו מעמד, באחד ממשחקי המונדיאל הגדולים אי פעם, הולכות לעשות לקריירה, ולחיים של קיליאן אמבפה.
החל מה-30 ביוני 2018, אמבפה הוא כבר לא "יהלום". הוא כבר לא "הדבר הגדול הבא" או "ילד הפלא של הכדורגל העולמי". החל מהרגע בו חרך את ארגנטינה והעיף מדרכו את ליאו מסי, אמבפה הוא מתחרה ראוי על תואר "השחקן הטוב בעולם אחרי מסי/רונאלדו" ואם למדנו משהו משמינית הגמר הזו, הרי זה שהיום הזה, בו יתקיימו חילופי המשמר, כנראה קרוב יותר ממה שחשבנו.
כל המונדיאל הזה הוא חוויה אחת גדולה. החששות נשארו בצד, ה-VAR האלילי עוזר לנו להתעסק בכדורגל ולא בטעויות שיפוט יום אחרי יום והגולים נופלים בכמויות - נשארו 15 משחקים ו-42 שערים כדי לעקוף את צרפת 1998 בתור המונדיאל הפורה אי פעם.
ואם כל מה שראינו בשבועיים הראשונים של הטורניר לא הספיק לשכנע חלק מהצופים, הרי שהמשחק הראשון שהגיע אחרי יום המנוחה כבר אמור לעשות את זה. מבלי לקפוץ להשוואות היסטוריות, אפשר להגיד בלב שלם: אנחנו נהנים כאן מאחד המונדיאלים הטובים שהיו.
המשחק בין צרפת לארגנטינה היה כל מה שחלמנו שיהיה, ואז עוד קצת. חורחה סמפאולי, המאמן הכי חלש בטורניר הזה, בטח ביחס שבין מה שהיה לו ביד למה שהוא הצליח להוציא מהנבחרת שלו (מה שהוא עשה לדיבאלה זה פשע בינלאומי!), שוב עשה בלגן.
בפעם הרביעית מתוך ארבעה משחקים, ארגנטינה שלו עלתה עם מערך והרכב שונים לחלוטין. היא התחילה ב-4:5:1 מול איסלנד, עברה ל-3:4:3 נגד קרואטיה, משם ל-4:4:2 מול ניגריה ול-4:3:3 היום. כל פעם שחקנים אחרים, כל פעם שיטה אחרת ומה שרק כמעט נושך אותך נגד איסלנד וניגריה עם ההתקפות הבינוניות שלהן, נותן לך ביס כואב מול מכונות משומנות כמו קרואטיה וצרפת.
עוד לפני שהשחקנים שלו הבינו מה הם אמורים לעשות עם המערך של היום, אמבפה שרף שלושת-רבעי מגרש וסידר לצרפת פנדל מוקדם. כמה דקות אחר כך, הוא כמעט סידר לה עוד אחד וכמה דקות אחריו, גם גריזמן טייל באין מפריע והיה קרוב להיות מוכשל ברחבה ו/או לייצר גול. אחרי 15-20 דקות, זה פשוט נראה לא כוחות.
אלא שלצד כל הבלגן הזה, לארגנטינה גם יש כמה שחקנים לא רעים. מסי אומנם חטף בעיטה ממטוידי כבר בפתיחה במרכז המגרש, כזו שהבהירה לו שהולך להיות יום ארוך מול הקישור הצרפתי האתלטי והחזק, אבל גם אם הפרעוש שוב נעלם קצת יותר מדי במשחק חשוב של ארגנטינה, היא מצאה כלים אחרים.
אבר באנגה, השחקן הכי טוב ויציב של ארגנטינה בטורניר הזה, התחיל להניע את ההתקפה שלה לאט לאט ואנחל די מריה, השחקן השני הכי טוב של ארגנטינה במונדיאל, אבל כנראה שהאחרון ברשימת היציבות, סיפק שער מדהים. אחר כך, עם פתיחת המחצית השנייה, הגיע השער המקרי לחלוטין של מרקאדו (ואתם מתלוננים על מסי. שני בישולים היו לו במשחק הזה!).
לצערה של ארגנטינה, אפשר לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. צרפת הנוכחית היא נבחרת מנוסה, שעברה הרבה ביחד, כולל כמה משחקים גדולים וסופר מלחיצים ביורו האחרון לעיני הקהל הביתי שלה. היא אומנם נפלה שם בגמר, אבל לפניו ניצחה את גרמניה ואת שכר הלימוד שלה החלה לשלם כבר לפני ארבע שנים, עם ההפסד לגרמנים ברבע גמר המונדיאל הקודם.
הטריקולור לא נבהלו לרגע מהיתרון המוזר של ארגנטינה. כמו לכל מי שצפה במחצית הראשונה, גם להם היה ברור שהם הרבה יותר טובים מהיריבה בכל פרמטר ושאם הם ימשיכו לשחק את המשחק כמו שהם רוצים ולא יכנעו ללחץ ולהעפת כדורים סתמית להתקפה, הם יחזרו לכבוש. דידייה דשאן יכול לעשות עבודה טובה יותר עם כמות הכישרון הלא הגיונית שיש לו בנבחרת (מגן שנותן גול כמו זה של פבאר, נו באמת...), אבל לזכותו ייאמר שאת תהליך ההתבגרות נראה שהוא עזר לצרפת להשלים וזה יכול להשפיע מאוד בהמשך הטורניר.
קאט לאמבפה. המעבר שלו בקיץ שעבר לפריס סן ז'רמן היה מוזר במקרה הטוב ורע במקרה הרע. העונה הראשונה שלו לצד ניימאר ואדינסון קבאני לא הייתה הכי נעימה לעין והחשש הגדול היה שהיכולת המבטיחה והקסומה שהציג במונאקו תלך לאיבוד בשנים הקרובות בבירת צרפת, גם בגלל שהוא לא יהיה השחקן המוביל של הקבוצה וגם בגלל חוסר התחרות בזירה המקומית.
לגבי הבעיה השנייה, אין לאמבפה יותר מדי מה לעשות ורק אם יעבור מתישהו לפרמיירליג או לריאל/בארסה הוא יוכל להימדד לאורך עונה שלמה מול תחרות רצינית. לגבי הבעיה הראשונה, היא יכולה להסתדר בקרוב מאוד כי כאמור, לפני שריקת הפתיחה בקאזאן ואחרי שריקת הסיום, זה לא אותו אמבפה.
מעכשיו, הוא אגדת מונדיאל. עדיין רק אגדה נקודתית, משחק היסטורי שכולנו נדבר ונספר עליו עוד עשרות שנים, אבל אחרי שער הניצחון מול פרו בשלב הבתים וההופעה המושלמת הזו, אם אמבפה ימשיך להיות האיש המרכזי של צרפת ואם היא תגיע רחוק בטורניר, מהר מאוד החלום לפיו הוא יהיה יום אחד "תיירי הנרי חדש ומשודרג" יהפוך למציאותי.
אם יום אחד, בעתיד הקרוב או הקצת יותר רחוק, קיליאן אמבפה יזכה בכדור הזהב או יהפוך לפי הקונצנזוס לשחקן הטוב בעולם, תזכרו את ה-30 ביוני 2018 כנקודת המוצא. 20 שנה אחרי אואן, שאף פעם לא הצליח להגשים עד הסוף את הציפיות ממנו. איזה מזל לאמבפה שהוא נולד בצרפת, ולא רק שיחק בה את המשחק ששינה את החיים שלו.