ארגנטינה האמיתית: רוחו הוא הסמל, לא מסי
לא יציב, לא תמיד נוצץ, אבל מלא באופי ומגיע בדיוק בזמן. מרקוס רוחו, ולא ליאו מסי, מייצג יותר מכל את האלביסלסטה, שגירדה את דרכה לשלב הבא ויודעת: זה לא יספיק
אם נבחרת ארגנטינה הייתה ליאו מסי, היא הייתה רכה ונעימה ואלגנטית וקטלנית, כמו עצירת הכדור והמשך התנועה של הפרעוש בשער הראשון אתמול (שלישי) מול ניגריה. אבל לא. לצערה הרב, לצערם של רוב חובבי הכדורגל בעולם, נבחרת ארגנטינה היא ממש לא ליאו מסי. לטוב ולרע, היא הרבה יותר מרקוס רוחו.
את המונדיאל הקודם פתח רוחו, אז עוד שחקן די אלמוני עבור אוהד הכדורגל הממוצע, בסערה. בדקה השלישית של משחק הפתיחה של ארגנטינה הוא נגח כדור לתוך הגוף של סיאד קולאשינץ הבוסני, מה שהפך לשער עצמי מהיר. בהמשך אותו משחק, הרחקה שלו בראבונה ממצב מסובך בתוך הרחבה של האלביסלסטה הפכה אותו תוך רגע לכוכב רשת ובמשחק השלישי של שלב הבתים הוא כבש את שער הבכורה שלו בנבחרת.
זה קרה מול לא אחרת מאשר ניגריה, הכבשה הלבנה של ארגנטינה, שחגגה אתמול על חשבון הסופר איגלס בפעם החמישית מתוך חמישה מפגשי שלב בתים במונדיאל. מאז הגול ההוא לרשת של וינסנט אניימה בברזיל ועד לגול של אתמול, שער מגדיר קריירה עבור רוחו, הוא כבש רק עוד פעם אחת במדי הנבחרת (ושלוש פעמים בסך הכול) ועבר רכבת הרים שלמה, בדיוק כמו כל הנבחרת שלו. אחרי שער הניצחון שלו אתמול, רוחו וארגנטינה נמצאים בחלק בו רכבת ההרים הזו מתחילה לטפס שוב. לאט לאט לאט, בדרך לפסגה, אבל לפחות מטפסת.
את המונדיאל הנוכחי רוחו פתח, בדיוק כמו ארגנטינה כולה, בצורה מבולבלת. הוא בקושי התייצב לטורניר, אחרי שהחלים ממש בדקה ה-90 מעוד פציעה, אחת מתוך כל כך הרבה שפגעו בקריירה שלו במנצ'סטר יונייטד בין שני המונדיאלים האחרונים.
בדקה העשירית מול איסלנד, חוסר הבנה בינו לבין ווילי קבאז'רו כמעט הוביל לספיגת שער מפתיע, אבל תשע דקות בלבד לאחר מכן, בעיטה שלו לשער הפכה לבישול לסרחיו אגוארו. הכל במקרה, הכל בטעות, אבל איכשהו בסוף הכל מסתדר.
גם החצי בישול ההוא לא ממש שכנע את סמפאולי, שזרק אותו מההרכב מול קרואטיה וראה את ארגנטינה מתבזה וקורסת. בייאושו, סמפאולי ביצע עוד מהפכה אתמול והחליף חמישה שחקנים בהרכב. רוחו היה האחרון מביניהם ועד לאימון המסכם, כולם היו משוכנעים שהוא שוב יישאר בחוץ, אבל בסופו של דבר הוא עלה ב-11. רכבת הרים כבר אמרנו?
ובסוף, אחרי הכל, רוחו שוב היה שם, משלים בק-טו-בק של שערי ניצחון במחזור השלישי של שלב הבתים על חשבון ניגריה. ואיך לא, הוא עשה את זה עם הרגל החלשה שלו, בוולה מרשים שהיגואין כנראה היה מטיס לשמיים. כי כאמור, מרקוס רוחו, ולא ליאו מסי, הוא ארגנטינה. לפעמים לא פוגע, לפעמים מתסכל ומעצבן, לא הכי מוכשר או נוצץ (אבל יודע לספק רגעי קסם), פצוע, נע בין ההרכב לספסל, בין הסגל לטלוויזיה, לא יציב בכלל. אבל האופי, האופי עושה את כל ההבדל כשזה באמת קובע.
ובזכות האופי הזה, ארגנטינה עדיין איתנו ואיתה גם ליאו מסי. אם החגיגות המוגזמות של דייגיטו ביציע היו קצת יותר מדי פוזה, הרי שהשמחה של מסי, שאחרי השער נתלה על רוחו וסירב לשחרר, הייתה אמיתית לחלוטין. הפרצוף שלו הפך לאדום מרוב אושר ונדמה היה שעוד רגע הוא מתפקע.
ברור שמסי היה רוצה להיות שם ולכבוש את שער הניצחון עבור ארגנטינה, להיות הגיבור שהוא מנסה להפוך אליו במולדת שלו מאז הבכורה לפני 13 שנים. הוא תמיד ליד, קרוב, אבל אף פעם לא הצליח לבסס את מעמדו כמלך ארגנטינה, כמו שמראדונה היה, כמו שהנמסיס רונאלדו הפך להיות אחרי היורו האחרון.
למזלו של מסי, והוא יודע זאת היטב והחגיגה אחרי שער הניצחון העידה על כך, הוא מקבל עכשיו עוד צ'אנס. במונדיאל בברזיל היה ענק בשלב הבתים ונעלם בנוקאאוט. הפעם, כדי שלארגנטינה יהיה סיכוי לגרד משהו ראוי אחרי שלב בתים מחפיר, הוא צריך שהמצב יהיה הפוך.
צרפת, היריבה הבאה, אולי לא ממש הבריקה עד כה, אבל עשתה את הדברים ביעילות מרשימה וטיילה למקום הראשון בבית שלה, מול יריבות לא פחות טובות מאיסלנד וניגריה. ארגנטינה לא תגיע פייבוריטית ביום שבת, אבל בכל זאת, בכל משחק יש לה את השחקן הטוב ביותר על המגרש. טוב, אולי בכל משחק חוץ מרבע הגמר האפשרי מול פורטוגל, אז ניתן לכל העולם ואשתו להתווכח.
זה היה שבוע מוזר בארגנטינה בסך הכל, עם דיבורים על פיטורים אפשריים של סמפאולי עוד לפני המשחק מול ניגריה, על מרד שחקנים חבוי או גלוי, על הדרישה של מראדונה לדבר עם החבר'ה ועל הבחישות של בורוצ'אגה מאחורי הקלעים. ארגנטינה יצאה מהשבוע הזה בשלום, בקושי רב וכרגע היא בעיקר שמה פלסטר על שבר פתוח. זה לא יחזיק יותר מדי זמן.
האופוריה שאפפה את הנבחרת אחרי הניצחון אמש תיעלם מהר מאוד אם ארגנטינה לא תשתפר בצורה קיצונית תוך 3-4 ימים. סמפאולי שוב ביצע חילופים ביזארים: פאבון ומסה עלו מהספסל בדקות 61 ו-72, כשהנבחרת חייבת שער ובחוץ עוד מחכים סרחיו אגוארו (שנכנס בסוף) ופאולו דיבאלה, ששוב הועלם ושיחק עד כה רק 22 דקות בתבוסה לקרואטיה.
סמפאולי היה נתון ללחץ עצום לקראת המשחק מול ניגריה ואולי הניצחון הזה, דחוק ככל שיהיה, ישחרר גם אותו. קל לשכוח זאת כרגע, אבל הוא באמת מאמן נהדר, שהוביל את צ'ילה ואת סביליה להצלחות בעזרת כדורגל מהנה, התקפי ומרתק. אין שום סיבה שהוא לא יוכל לעשות זאת עם הכישרונות המדהימים שיש לו בהתקפה של ארגנטינה, אבל הוא קודם כל צריך לנצל את הימים הקרובים ואת האופוריה הזו כדי להשתלט מחדש על השחקנים. הטקטיקה תחכה.