הכל מסביב בינוני: איך הולנד הלכה לאיבוד?

יורו 2016 היה נקודת שפל עבור נבחרת הולנד. מאות אלפי מילים כבר נכתבו בנושא, שהרי מדובר בטורניר הגדול הראשון מאז מונדיאל 2002 והיורו הראשון מאז 1984 אליו האורנג' לא העפילו. הנבחרת שהגיעה לגמר מונדיאל 2010 לא הזכירה לאורך כל קמפיין מוקדמות היורו את מעצמת הכדורגל האירופאית שהתגאתה בטוטאל פוטבול במשך עשורים רבים.

גם משחק פתיחת המוקדמות, מול שבדיה נטולת זלאטן איברהימוביץ', לא בישר טובות. עתה, כשמצפים לנבחרת משחקים מול צרפת ובלארוס, הקדנציה של דני בלינד, מאמן הנבחרת מגיעה לנקודת רתיחה. הקהל וההתאחדות מצפים לא רק לתוצאות אלא גם לכדורגל שיזכיר את היסודות המודרניים עליהם בנוי הכדורגל ההולנדי העולמי כיום. לעומת האוהדים, נדמה שהמאמן יסתפק בשני ניצחונות דחוקים שיקנו לו מעט זמן להחליט כיצד מוציאים את המיטב ממקבץ השחקנים צעירים, הבינוניים והאנונימיים שעומדים לרשותו. מציאות כלל לא רגילה בעבור מי שעומד על הקווים של מאמן נבחרת הולנד.

בפני בלינד עומדת משימה כפולה בקמפיין הנוכחי. עליו לספק תוצאות מיידיות בזמן תהליך חילופי הדורות שעובר על הנבחרת. על המאמן לבצע מעבר בין ותיקים מארטן סטקלנבורג ו-ווסלי סניידר, למובילי העתיד של הנבחרת כמו וירג'יל ואן דייק וקווין סטרוטמן, אם יצליח להישאר כשיר לאורך יותר מעשרה משחקים.

סגל הנבחרת הנוכחי נבנה בהתאם לתהליך ההצערה. אריאן רובן פצוע והשחקן המבוגר ביותר אחרי סניידר (32) הוא באס דוסט בן ה-27, לו רק 9 הופעות במדי הנבחרת. לא פחות משישה מהחברים בסגל לא עברו את גיל 23, במה שמראה שבהולנד החליטו לתת את המפתחות לצעירים.

לצד אותם כישרונות, גם ותיקי הסגל הנוכחי לא סיפקו קבלות עד עתה במדים הכתומים: דיילי בלינד, בנו של המאמן, סופג ביקורת תדירות על כך שהסיבה היחידה שהוא משחק היא הקשר המשפחתי. ג'ורג'יניו ווינאלדום, הרכש החדש של ליברפול מניוקאסל, רשם 30 הופעות בנבחרת עוד בטרם הוכיח את עצמו במסגרות האירופאיות הבכירות. כמוהו גם ג'פרי ברומה וקווין סטרוטמן, שלמרות שהיה חלק מהסגל של רומא בשנים האחרונות, בילה יותר זמן על מיטת הטיפולים מאשר קרוב לאולימפיקו.

לכך יש להוסיף בעיות גדולות אף יותר בחוד הנבחרת. אם האופציות בחוד הנבחרת ב-2014 כללו את רובין ואן פרסי, קלאס יאן הונטלאר ודירק קאוט המוכחים, הרי שהיום נותר לו להמר בין סים דה יונג, ששיחק לראשונה העונה במשחק הליגה האחרון בליגה ההולנדית, לבין וינסנט ינסן שלאחר עונת פריצה מחמם את הספסל של טוטנהאם בפרמיירר ליג או באס דוסט, שמתחיל להראות ניצוצות של יכולת במדי ספורטינג ליסבון.

התפוקה של השלושה העונה היא בהתאם: דה יונג שראה דשא רק בסוף השבוע האחרון טרם הבקיע, ינסן עלה מהספסל 5 פעמים ולא כבש, כשרק דוסט כבש 4 שערים. ממש לא החלוצים המאיימים ביותר ביבשת. כל השלושה גם די מוגבלים במשחק שלהם ולא ניחנו בטכניקה יוצאת דופן, ולא מזכירים את דירק קאוט או ואן פרסי, שיכלו לקחת חלק פעיל במשחק המסירות ההולנדי המפורסם.

אחת הביקורות המרכזיות שהוטחו בנבחרת לאורך הקמפיין האחרון ולאחר המשחק מול שבדיה נגעה לאובדן דרך מקצועי. אם עסקנו בחלוצים שלא מסוגלים לקחת חלק במשחק הנעת הכדור, לאורך משחקים רבים מדי התקבל הרושם ששחקני הנבחרת התעקשו לקחת את השער הנפלא של רובין ואן פרסי במשחק הנבחרת מול ספרד במונדיאל האחרון כדוגמה לאיך צריך לשחק כדורגל: כדורים ארוכים לכיוון הכללי של החלוצים בתקווה שיגיעו וניתן יהיה לייצר מצב. אם בכוונתו של דני בלינד לתקוע יתד בקרב ההעפלה ליורו, עליו יהיה להצליח לכוון את כל הכלים שברשותו לאותו הצליל, משימה כלל לא פשוטה בהרכב שסביר להניח שיכלול את ממפיס דפאיי וקינסי פרומס, שני שחקנים שהמסירה היא מהם והלאה.

בסיכומו של דבר, צריך לקחת את יכולת האורנג' בערבון מוגבל. כדי להבין כיצד נפלה אחת הנבחרות המלהיבות של העשור האחרון והפכה לבינונית מאד, צריך להסתכל היטב על הליגה ההולנדית, שהפחיתה דרסטית את כמות הכישרון המקומי שהיא מייצרת. אייאקס, לדוגמה, דוגלת בפיתוח שיטתי של נבחרת דנמרק בשנים האחרונות. גם  פ.ס.וו איינדהובן כרגע משחקת עם חלוץ סקנדינבי שמוביל את ההתקפה, והרשימה ארוכה.

בפועל, בין תשעה שחקני סגל שמגיעים מהליגה המקומית, רק שניים, טרנס קונגולו וריק קרסדורפ, לא מוגדרים בשלב הזה ככישרון מפוספס. השחקנים ההולנדים הם כבר לא הסחורה החמה ביותר באירופה ואפילו לא בליגה שלהם. במציאות כזו, גם האוהדים הגדולים ביותר של הנבחרת יודעים שעליהם להסתפק במה שיש: מקבץ שחקנים בינוניים ולא מלהיבים, שמדשדשים בבינוניות מייאשת. קצת כמו ספינת הדגל של הכדורגל ההולנדי, אייאקס.