לא סופרים את הכסף: אלה שהזהב חמק להם

"חשבנו כמעט, עוד מעט, אורזים מזוודה. לקחנו פסנתר, זה לא עוזר, בגלל נקודה. מטוס עולה עולה, ליבי או-בו אה-בה, ואין לי נדודים של צועני. נפלתי על פני, אבל אני עוד חי, ככה זה להיות מקום שני". שירו של עוזי חיטמן "אנחנו נשארים בארץ", שנכתב לאחר ההפסד שלו ושל יגאל בשן בקדם אירוויזיון בפער של נקודה לשיר "עולה עולה" של יזהר כהן הפך להמנון המפסידים. המשחקים האולימפיים מורכבים ממאות ואלפי סיפורי הצלחה של אלופים אולימפיים, סנסציות, שיאים, הישגים ודרמות, ובמקביל גם מהסיפורים של הכוכבים שעלו על הפודיום האולימפי שוב ושוב, אך אף פעם לא שמעו את ההמנון.

• OLYMPICS5 –  ערוץ הקיבוץ של האולימפיאדה עם האירועים הגדולים בו-זמנית, חי מריו. אפיק 26 ב-YES, HOT ובסלקום TV - פתוח לכולם

מדליית הכסף במשחקים האולימפיים היא כמובן הישג פנטסטי, אבל ספורטאי שכבר מרגיש את מדליית הזהב בקצות אצבעותיו לא יכול שלא לחוש תחושה של החמצה מתסכלת. לקראת משחקי לונדון במגזין סיינטיפיק אמריקן הקדישו מאמר שלם לנושא "מדוע זוכי מדליות ארד מאושרים יותר מזוכי מדליות כסף".

ובכן, ספורטאי לא שופט את הישגיו באופן אובייקטיבי, אלא באופן סובייקטיבי ביחס לאפשרויות העומדות בפניו. הדוגמא הקלאסית מבחינתנו היא יעל ארד. אובייקטיבית, היא אחראית לאחד ההישגים הגדולים של ישראל בזירה הספורטיבית ובוודאי הספורטאית הגדולה ביותר. סובייקטיבית, לאחר ההפסד בגמר לקתרין פלורי, ארד בוודאי חשה היסטוריה וגאווה, אך גם תחושה חמצמצה של החמצה, כמו זו המלווה את יתר הסגנים, שהבינו כי הם פספסו הזדמנות להיות אלופים אולימפיים, ושספורטאי אחר הקדים אותם בדרך לפסגה. התמונה של יעל ארד על הפודיום היא הוכחה לשילוב של כל אלה.

"זה צ'אביץ', זה פלפס, זה צ'אביץ' וזה פלפס!"
מייקל פלפס הגיע לבייג'ין במטרה ברורה, אותה הציג שוב ושוב במשך 4 שנים - לזכות ב-8 מדליות זהב ולשבור את שיאו של מארק ספיץ. הניצחון הדרמטי בגמר השליחים, הודות לקאמבק עוצר נשימה של ג'ייסון ליזאק, היה הספתח. לצד הניצחון בשליחים, המדליה הזכורה ביותר הייתה השביעית - זו שהשיג בגמר ה-100 מטרים פרפר. למעשה, סיפור הגמר היה לא רק המדליה של פלפס, אלא ההפסד הדרמטי של מילוראד צ'אביץ'.

הסרבי, ששבר שיא אולימפי כבר במוקדמות, גילה עליונות מרגע הזינוק למים והוביל בפער ניכר אחרי 50 מטרים, כאשר הדולפין האמריקני בכלל לא בתמונה. פלפס התעורר ב-50 המטרים האחרונים וסגר את הפער בכל תנועה. ההובלה בין השניים התחלפה שוב ושוב וזה הוביל את משה גרטל להתרגשות שיא בעמדת השידור ("זה צ'אביץ', זה פלפס, צ'אביץ', פלפס...").

למרות הקאמבק, במטרים האחרונים צ'אביץ' עדיין הוביל, רק בתנועה האחרונה פלפס הגיע טוב יותר אל הקיר ועצר את השעון על 50.58 שניות. מאית אחת בלבד לפני הסרבי. למעשה, ההילוכים החוזרים הראו שצ'אביץ' הגיע ראשון לקיר אבל לא בעוצמה מספקת כדי לעצור את השעון. הכי קרוב שיש, והכי רחוק. המשלחת הסרבית ערערה על ההכרעה, אך זה לא עזר לה. צ'אביץ' קיבל בכבוד את ההפסד ושמר את העצבים והדמעות בפנים.

"מלכת הכסף והארד"
מרלין אוטי בת ה-56 תיזכר כאחת האצניות הגדולות בהיסטוריה, כזו שהקריירה שלה נמשכה מעל ל-30 שנה ברמות הגבוהות ביותר, אך גם כסגנית הנצחית, "מלכת הכסף והארד" אם תרצו. יש לה ברזומה 9 מדליות אולימפיות, שהושגו בין מוסקבה 1980 לבין סידני 2000. וכמה מהן מזהב? אפס. השיא היה במשחקים האולימפיים באטלנטה 1996, כאשר אוטי בת ה-34 הפסידה בגמר ה-100 ובגמר ה-200 ונאלצה להסתפק בשתי מדליות כסף לצד ארד בשליחות.

בגמר ה-200 מטרים לאוטי הג'מייקנית (בהמשך ייצגה גם את סלובניה) לא היה מה למכור מול מארי ז'וזה פרק הצרפתייה, אך בגמר ה-100 היא כבר הרגישה את מדליית הזהב על צווארה. אוטי וגייל דיברס האמריקנית חצו יחד את קו הסיום עם אותו זמן - 10.94 שניות והקדימו בשתי מאיות בלבד את גוון טורנס מארה"ב. רק תצלום פוטו פיניש, שפוענח כעבור דקות ארוכות ומורטות עצבים, העניק את הזהב לדיברס בפער של אלפיות בודדות על פני אוטי. אין יותר קרוב מזה. מרלין אוטי אמנם זכתה בשלוש מדליות זהב באליפויות העולם (מתוך 14 שהשיגה במהלך הקריירה), אך תמיד תלווה אותה העובדה שלא הצליחה להגיע לראש הפודיום ולו פעם אחת במהלך 7 המהדורות האולימפיות בהן השתתפה.

איך זה ברח לה?
לפני 8 שנים במשחקי בייג'ין 2008, בלאנקה ולאשיץ' הקרואטית הייתה המועמדת הבלעדית לזכייה בזהב בקפיצה לגובה לנשים. שנים של דומיננטיות מוחלטת, שכללו מדליית זהב באליפות העולם באוסאקה ב-2007 ורצף של 34 ניצחונות רצופים, הפכו למפח נפש בגמר באצטדיון "קן הציפור".

ולאשיץ' פתחה את הגמר האולימפי בצורה המרשימה ביותר - 7 קפיצות חלקות, כולל מעבר של 2.03 מטרים בניסיון ראשון. במצב הזה הקופצת הקרואטית החיננית דורגה במקום הראשון, כשמדליית הזהב מציצה כבר מעבר לפינה. רק טיה הלבאוט הבלגית, קופצת בת 30 שמעולם לא הותירה חותם מיוחד ברמה הבינלאומית, ואנה צ'יצ'ארובה הרוסייה, סגנית אלופת העולם דאז, נותרו איתה בתחרות. הרף עלה לגובה של 2.05 מטרים - ואז הגיעה אחת ההפתעות הגדולות של בייג'ין 2008. הלבאוט בקפיצת חייה עברה את הרף בניסיון ראשון - שיא אישי ומקום ראשון בדרך למדליית זהב סנסציונית. ולאשיץ' נותרה המומה. הקרואטית פסלה בניסיון הראשון שלה ב-2.05 מ', עברה בשני והעלתה את הרף ל-2.07 מ'. ולאשיץ' לא הצליחה לספק התעלות נוספת, פסלה 3 פעמים וסידרה להלבאוט את הזהב.

ב-2009 חזרה ולאשיץ' להפגין את הדומיננטיות המוכרת וזכתה בזהב באליפות העולם, אך את המטרה הנחשקת היא פספסה. הקופצת לא התחרתה בלונדון 2012 עקב פציעה קשה בגיד אכילס, שהשביתה אותה למספר שנים. רק אשתקד היא חזרה לעצמה עם מדליית כסף באליפות העולם - שוב ב"קן הציפור" המפורסם בבייג'ין. ולאשיץ', שגם השנה סבלה מרגישות באכילס המקולל שלה, אמורה להתחרות במשחקים האולימפיים הקרובים. בגיל 32, ועם 13 שנים בטופ העולמי, היא תנסה לסגור מעגל ולזכות בתואר היחיד שחסר לה - אלופה אולימפית.

תזמון זה הכל בחיים
וילסון קיפקטר, הרץ הדני ממוצא קנייתי, ייזכר לעד כאחד מרצי 800 המטרים הגדולים בהיסטוריה. קיפקטר שלט בענף ביד רמה בין 1995 ל-1999 ובין 2000 ל-2004 היה בין הבולטים בצמרת העולמית. קיפקטר שבר ב-1997 את שיא העולם בן 16 השנים של סבסטיאן קו הבריטי והחזיק בו במשך לא פחות מ-13 שנים, עד שהגיע דייויד רודישה הקנייתי. לצד שיא העולם ולאור העובדה שזכה 3 פעמים ברציפות באליפות העולם (95, 97, 99), יש חלום אחד שקיפקטר לא הצליח להשיג - מדליית זהב אולימפית. את המדליה הראשונה הוא פספס בגלל בירוקרטיה. קיפקטר, שהחל לייצג את דנמרק ב-1995, לא קיבל אישור מהוועד האולימפי לייצג את הדנים באטלנטה 1996 ולכן נאלץ לראות את הריצה מהבית. האצן עבר 4 שנים לא קלות, שכללו ניצחונות סוחפים באליפויות העולם, אך גם התמודדות עם מחלת המלריה ב-1998. קיפקטר הגיע כפייבוריט מובהק למשחקי סידני 2000, אלא שאז קרה דבר בלתי צפוי.

לאורך הקריירה קיפקטר היה משתרך מאחור בסיבוב הראשון ונותן לרצים אחרים למשוך אותו. בסיבוב השני הוא היה סוגר פערים וב-200 המטרים האחרונים מספק פיניש נפלא. בסידני הוא אכן היה מאחור ב-400 המטרים הראשונים, אך בסיבוב השני לא הצליח לפלס את דרכו מבעד לרצים האחרים. נילס שומן הגרמני, אנדרה בוקר השווייצרי, יורי בורזקובסקי הרוסי, וג'אביר סאייד גורני מאלג'יריה סגרו על קיפקטר והיקשו עליו לפרוץ. ב-100 המטרים האחרונים, כשראה שאין לו ברירה, קיפקטר סטה משמעותית מהמסלול הפנימי בניסיון לברוח לכל היתר. הדני פרץ חזק ועבר 5 רצים, אך לא הצליח לתפוס את נילס שומן הגרמני, שהקדים אותו ב-6 מאיות וזכה בזהב.

4 שנים לאחר מכן, באתונה 2004, הגיע תסריט נוסף. בניסיון ללמוד מאירועי סידני, קיפקטר פתח חזק והיה בין המובילים במטרה לוודא שלא יהיה מי שימנע ממנו לפרוץ קדימה. בכניסה לישורת האחרונה תפס קיפקטר את ההובלה, אך דווקא במטרים האחרונים נגמר לו האוויר. יורי בורזקובסקי בפיניש אדיר חלף על פניו, כשגם אמבולאני אמולאודזי מדרום אפריקה עובר אותו במטר האחרון. מדליית ארד מתסכלת מאוד מבחינתו. המצלמה התמקדה בקיפקטר למשך כמה פריימים לאחר שחצה את קו הסיום. קיפקטר שחרר אוויר, הביט ללוח התוצאות, הזיז ראשו לצדדים כלא מאמין ושיחרר חיוך מבויש. שוב זה ברח לו. כעבור שנה הודיע על פרישה. "זכייה במדליית זהב אולימפית הייתה המטרה היחידה שלי מאז הכסף בסידני. זה מה שהניע אותי במשך 4 שנים", הודה קיפקטר, "אחרי הארד באתונה הבנתי שלא אגשים את המטרה הזו ושהזמן שלי במשחקים האולימפיים לא יגיע לעולם".

בגלל עשירית
עשירית אחת בלבד. טעות שיפוט קריטית מנעה ב-2004 מהמתעמל הקוריאני יאנג טאיי יונג זכייה במדליית הזהב היוקרתית בגמר הקרב-רב באתונה. השופטים התבלבלו בהגדרה של אחד האלמנטים בתרגיל המקבילים של הקוריאני והפחיתו לו עשירית מהציון ההתחלתי - 9.9 במקום 10. הטעות הייתה הרסנית - טאיי יונג סיים במקום השלישי עם 57.774 נקודות, במרחק 5 מאיות בלבד מהאמריקני פול האם (57.823). אילו היה מתחיל מציון של 10 בתרגיל זה היה טאיי יונג מוכתר כאלוף האולימפי.

לאחר התחרות, כשגילו את הטעות, הגישו אנשי המשלחת הקוריאנית ערעור רשמי לוועד האולימפי ולהתאחדות ההתעמלות העולמית, אבל טענותיהם נדחו. הקוריאנים אף ערערו ל-CAS, אך נדחו מכיוון שהערעור הראשוני נעשה לאחר תום התחרות וגם מפני שלא הוכח כי השופטים פעלו בזדון נגד טאיי יונג, אלא ברשלנות מקצועית בלבד. התאחדות ההתעמלות אף ביקשה מפול האם במכתב בדואר להעביר את המדליה שלו לקוריאני בטענה שזו תהיה "הפגנה של פייר פליי לעיני העולם כולו". המהלך עורר את זעמם של הוועד האולימפי הבינלאומי והוועד האמריקני ובתגובה היוזמה נדחתה. השופטים הושעו למספר שנים, טאיי יונג קיבל מדליית זהב של כבוד מהוועד הקוריאני וגם מענק בגובה של מדלית זהב (20,000 דולר), אך כל זה כמובן לא ניחם את המתעמל שפספס מקום בהיסטוריה. בגלל עשירית.

עצור, אגדה לפניך
ההיסטוריה רצופה בספורטאי-על, שתמיד היו כינור שני ונכנעו שוב ושוב לאגדות הספורט שכולנו מכירים. אחד הספורטאים הללו היה פול טרגאט. רץ קנייתי למרחקים ארוכים, שבמהלך המחצית השניה של שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 היה שותף ליריבות ספורטיבית מדהימה לצד היילה גברסילאסי האתיופי. טרגאט הפסיד שוב ושוב לגברסילאסי, מגדולי האתלטים בכל הזמנים. הקנייתי סיים שני בגמר האולימפי ל-10,000 מטרים באטלנטה 1996 וכך גם בגמרים באליפויות העולם ב-1997 ו-1999. טרגאט נאלץ לשמוע פעם אחר פעם את ההמנון האתיופי.

שיאה של היריבות היה בגמר ה-10,000 מטרים במשחקי סידני 2000, כשהשניים דאגו לדרמה נדירה לריצה הארוכה ביותר על המסלול. טרגאט הפעיל מבערים ב-200 המטרים האחרונים בניסיון לברוח לאלוף האתיופי, אלא שגברסילאסי נצמד אליו. השניים סיפקו פיניש מדהים, כשהיו צמודים אחד לשני במטרים האחרונים. ממש לקראת קו הסיום גברסילאסי הוכיח שהוא אגדה אמיתית, העלה את הקצב וחצה את קו הסיום בזמן של 27:18.20 דקות - 9 מאיות בלבד לפני טרגאט. הקנייתי הלך בדרכם של רבים אחרים ועבר לריצת המרתון ואף החזיק בשיא העולם בין 2003 ל-2007, לפני ששיאו נשבר על ידי... גברסילאסי.

אופיר גולן
סלקטד שיווק באינטרנט