פודאקסטים (הסכת, בלשון עברית), הם הדרך הטובה ביותר היום להעביר את הזמן בפקקים. הנה הצעה לשם לאתר פודקאסטים: "לומדים וזוחלים". הבוקר הוא אותו בוקר, הכניסה לתל אביב צפופה להחריד. "איך אנשים עושים את זה בכל בוקר וערב?" אני חושב לעצמי בקסדה בזמן שאני מנסה למצוא את מקומי בין טורי המכוניות וזרם המתכות שמתגלגל לו לאיטו בנתיבי איילון, שהפך לאתר בניה בחצי שנה האחרונה.
בשנים האחרונות המצב בלתי נסבל. הנסיעה הפכה איטית יותר ויותר, צפופה הרבה יותר ולרוכבי הדו גלגלי מסוכנת הרבה יותר. חוסר הסבלנות של הנהגים שמחפשים כל חריץ קטן על מנת לשבור את ההגה בפול גז ואז לרדת על הברקס בפראות ובכל זאת - הפקק לא הולך לשום מקום, לצד לא מעט רוכבי אופנוע שחושבים שהכביש שלהם בטאבו כשהם מתמרנים בין המכוניות במהירות של 50 קמ"ש בתנועה של 10 קמ"ש.
במצב הזה אפשר להאשים את כל העולם וכנראה שזה גם לגיטימי. התחבורה הציבורית תקועה 10 שנים אחורה, האגו הפנימי של משרדי הממשלה ואלוהים יודע עוד מי תוקעים את המטרו, התשתיות שנבנות היום היו צריכות להיבנות כבר לפני יותר מעשור, בישראל לא חושבים קדימה ועוד שלל סיבות שגורמות לכל אחד מאתנו בסופו של דבר להיכנס בכל בוקר לקופסא המוטורית שלו היישר לשדות הקרב העמוסים שללא מעט מהקוראים כאן מתחילים, תרתיעי משמע, כבר ביציאה מהחניה של הבית.
תמשיכו להתלונן על הפקקים, אבל בין לבין תציצו במראה
אז כולם אשמים; הפוליטיקאים, אנשי משרד התחבורה, אנשי הביצוע בשטח, הפקידים, היועצים, היומע"ש וכו', אין כמו לגלגל אחריות הלאה, רק לא להביט במראה ולשאול את עצמנו: "מה החלק שלי בדבר הזה?"
באותו הבוקר בתוך הקסדה, כשאני בדריכות שיא על גבול הפרנואיד מכל תנועת גלגלים וזליגה חריגה שלא מלווה חלילה באיתות - החלטתי לשחק משחק עם עצמי, קראתי לו שתיים בום! החוקים פשוטים, מתגלגלים בין טורי המכוניות וסופרים בכמה מכוניות יש שני נוסעים ויותר. מבלי להלאות אתכם בכל כללי המשחק אספר לכם מה שאתם כנראה יודעים: למספר שתיים הגעתי במקרה הטוב אחרי 20 מכוניות, למספר שלוש הגעתי אחרי 40 מכוניות בממוצע כשבמרבית המקרים היה מדובר במכונית מסחרית/חלוקה/קבלן שיפוצים וכו'. מה לגבי הספרה 4? טוב, זה לאט קרה אולי יהיה לי מזל בעתיד.
אני לא חוקר התנהגות ולא מתיימר לנסות לחשוב מה עובר לכל נהג ונהגת בראש כשהם שוקלים נסיעה שיתופית, אז ניסיתי לצלול לתוך הראש של עצמי כקטגור חריף ומרושע נגד השיטה - ולהלן המסקנות: לא רוצה מישהו לידי נקודה. לא רוצה לעבוד לפי לוחות הזמנים שלו. מי הוא בכלל? לא רוצה לשמוע אותו עונה לשיחות טלפון, לא אכפת לי מחמותו או מהילד שלו שהתחיל ללכת או נגמל מחיתולים, לא רוצה להריח מה הוא אכל אתמול בערב, לא רוצה שיחות חולין על הבוקר כשאני עייף, אני רוצה לשמוע את המוסיקה שלי בפול ווליום מבלי להתחשב באף אחד ואלו רק הסיבות שעלו לי בראש בעשר השניות הראשונות.
הסניגור שבתוכי אומר: "היי, תבלע את הצפרדע הזאת" זה יכול לחסוך בדלק וכסף, אולי תקצר את הזמן שאתה עומד בפקק בחצי ותקבל יותר זמן פנאי לעצמך ולמשפחה, אולי תפגוש אנשים מעניינים בדרך וכו'. בשורה התחתונה ובחזרה למציאות, הסניגור פוטר והקטגור זכה לקידום ובונוסים. בחודש אוגוסט חברת WAZE סגרה את הפעילות של הנסיעה השיתופית. היום לדעתי זה קיים רק במוביט, וספק אם היא קוצרת או תקצור רווחים מהשרות הזה.
בשורה התחתונה ובחזרה לפקק, אנחנו כנראה נמשיך להאשים את כל העולם וחלילה לא את עצמנו, כי ככה בנויים בני האדם, שופטים את כולם ופחות את עצמנו. הכישלון המהדהד של מה שנקרא "תחבורה שיתופית" נובע אולי מהסברה נמוכה, אולי מתמריצים דלים ואולי מחוסר רצון של האדם הסוליסט לשתף פעולה לטובתו? תנסו לאתגר את עצמכם ולענות על השאלה הזאת בפעם הבאה שאתם זוחלים בפקק.