הכל התחיל בטלפוןצהריים שגרתיים לחלוטין. אמצע יום עבודה מול המסכים, הטלפון מצלצל, ועל הקו כפיר מספורט 5.
"היי בר, מה קורה? תגיד, אתה במקרה פנוי ב-12.8?"
"אני מאמין שכן. מה על הפרק?"
"דריפטים בשלג, בצד השני של כדור הארץ, עם רכ..."
"כן. התשובה היא כן."
"יופי, תארוז משהו חם. הולך להיות לוהט וקפוא בו-זמנית."
לא נתתי לו אפילו לסיים את המשפט. לא שאלתי איזה יצרן, לא ביררתי לכמה ימים, ובטח שלא עניין אותי מה הטמפרטורה. יש שיחות שאתה עונה עליהן הרבה לפני שההיגיון או המוח מספיקים להתערב – סטייל משה רבנו "נעשה ונשמע". זו הייתה לחלוטין אחת מהן. שבוע לאחר מכן כבר עמדתי בתור לבידוק בנתב"ג, חמוש במעיל פוך עבה באמצע אוגוסט.
שלוש טיסות, 30 שעות, וחצי כדור הארץהמסלול להגשמת הפנטזיה נשמע כמו תרגיל ניווט עולמי: מישראל לאבו דאבי, מאבו דאבי לאוסטרליה, ומאוסטרליה נחיתה בקווינסטאון (Queenstown) – בירת האקסטרים של העולם, השוכנת בלב האי הדרומי של ניו זילנד. שני קונקשנים, כ-30 שעות מסע, ומערכת עיכול שאיבדה כל הבנה באיזה אזור זמן היא פועלת.
אבל ברגע שהמטוס הנמיך מעל הרי הפיורדים והאלפים הדרומיים של ניו זילנד לקראת הנחיתה, כל העייפות התאדתה באחת. הנוף שנשקף מהחלון פשוט מוחק את הזיכרון: אגמי טורקיז עצומים בצבע שלא נראה אמיתי (בטח לא באירופה), רכסי הרים משוננים ומושלגים שצוללים ישר לתוך המים, עמקים ירוקים ואינסופיים, ואפס סימני ציוויליזציה. ישבתי דבוק עם המצח לחלון כמו ילד בן שש. זו הייתה נקודת המפנה, הרגע שבו אתה מבין שהגעת לגלויה חיה, ועוד לפני שבכלל נגעת בגלגל הגה.
מעבר ליופי, המבנה הנמוך מעניק מרכז כובד צמוד לקרקע – אלמנט קריטי כשמנסים לתמרן מסה נכבדה על משטח חלקלק. מתחת למרכב בגרסת ההנעה הכפולה (AWD) שבה נהגנו, פועלים שני מנועים חשמליים המספקים הספק משולב של 646 כ"ס (475 קילוואט) ומומנט מיידי של מעל 72 קג"מ. על אספלט יבש, המפלצת הזו משגרת את עצמה מעמידה למאה קמ"ש בזמן של 2.84 עד 3.3 שניות (תלוי בחבילת הגימור). הוסיפו לזה קליפרים קדמיים עם 6 בוכנות, חלוקת משקל כמעט מושלמת ומתלי אוויר אדפטיביים עם שיכוך רציף וקיבלתם מכונה שבאה להסתכל למותגי היוקרה האירופיים ישר בלבן של הפנסים.
אבל כאן, על שדות הקרח של קרדרונה, נתוני הזינוק הולכים לפח: בשלג, לחיצה בריונית על המצערת פשוט תהפוך את הצמיגים למאווררים ,כאן המשחק הוא עדינות, העברות משקל ודיוק כירורגי.
2.8 טון בסללום: זיקר 8X
התחלנו את החימום עם ה-8X ענק ורב-נוכחות. בגרסת הקצה שלה משולב מנוע 2.0 ליטר טורבו קדמי המשמש כמחולל/יחידת הנעה עם שלושה מנועים חשמליים, בהספק מטורף של עד 1,381 כ"ס.
האתגר הראשון: סלאלום צפוף בין קונוסים על שלג מהודק. השאלה הראשונה שעברה לי בראש כשהתיישבתי במושב הבאקט החובק הייתה: איך לעזאזל פיזיקה של קרוב לשלושה טון אמורה לשנות כיוון על משטח עם מקדם חיכוך של סבון רטוב, כזה שישב לילה שלם בתוך הסבונייה הלחה?
התשובה הייתה הפתעה מוחלטת: המערכת מחלקת את המומנט בין ארבעת הגלגלים באלפיות השנייה, והרכב ממש רוקד בין השערים. קל זה לא היה – כי כשמשקל כזה צובר אינרציה צידית, אתה מבין מהר מאוד מי הבוס. הסוד הוא לשתול את ההיגוי שנייה שלמה לפני שהמוח חושב שצריך, לתת מכת גז קצרה כדי להעמיס את הזנב, ולהתפלל לטוב. היו איתי עוד שני קולגות מישראל, ואחד מהם לקח את מושג ה"סלאלום" בצורה כה רחבה עד שכמעט העניק למדריך הניו זילנדי שיעור אישי בטראומה. (שמות שמורים במערכת, אבל אם הוא קורא את זה – אחי, היית קרוב).
ספינת הדגל על הצד: זיקר 9X
משם עברנו ל-9X ספינת הדגל. כשאני אומר ספינה, אני מתכוון ליאכטה יבשתית בגודל של מעל 5.2 מטרים של פאר ומשקל שחוצה בקלות את רף 3 הטונות.
המשימה: מעגל החלקה רציף ("דונאטס") סביב פילון מרכזי. התחושה על ההגה מצחיקה, מערכות בקרת היציבות מנותקות, אתה זורק את המסה האדירה הזו הצידה, והרכב נע על הצד בזווית לא הגיונית לחלוטין. זה הרגיש בדיוק כמו לצפות בדוב גריזלי עושה פירואט בבלט של צ'ייקובסקי, זה לא אמור לעבוד, אבל זה מהפנט.
והאמת? הדבר הכי מרשים ב-X9 הוא לא היכולת להחליק בשלג, אלא הבידוד והפאר המופרך בתא הנוסעים. שורת מושבי הקפטן מאחור מציעה עיסוי, אוורור וכוונון שכיבה מלא. אפשר בוודאות להשכיב שם מישהו לישון עמוק, לעשות דריפטים צורחים בשלג בחוץ, והוא יתעורר אחרי שעה וישאל אם כבר המראנו.
הג'ימקאנה: 27 שניות
ואז הגיע רגע השיא. עם ה-GT7 עלינו למסלול המורכב ביותר של היום, ג'ימקאנה תחרותית על קרח ומדידת זמנים אלקטרונית. בפנים, תנוחת הישיבה נמוכה ומושלמת, מול מסך 15.05 אינץ' ומערכת תצוגה עילית (AR-HUD) ענקית. ההתרגלות לרכב לקחה שתי פניות בלבד, השלדה מכוילת באופן מופתי – קשיחה, מתקשרת, ומספקת פידבק נדיר ביחס לרכב חשמלי מודרני. תגובת הדוושה חדה, וחלוקת הכוח מאפשרת לנהג לכוון את חרטום הרכב בעזרת המצערת בדיוק מילימטרי.
זמני הממוצע של שאר העיתונאים מקוריאה, סינגפור ואירופה נעו סביב 32–34 שניות. הנהגים המהירים בקבוצה גירדו את ה-31 שניות מלמטה.
אני סגרתי את השעון על 27 שניות עגולות. (בכל זאת, מייצגים את ערוץ הספורט, אסור לעשות בושות).
אבל הרגע הכי טוב לא היה הספרות בטיימר, אלא הפנים של המדריכים הניו זילנדים, שעמדו קפואים בשלג בהלם מוחלט מהקווים ההדוקים שגילחו את הקונוסים במילימטרים. הפרס על המקום הראשון היה בקבוק יין מקומי משובח מאזור אוטגו. באותו ערב, מזגתי ממנו לכל העיתונאים שישבו סביב השולחן. ושם נפלה אצלי ההבנה כמה עולם הרכב הזה מדהים, חבורת אנשים מחלקים שונים לחלוטין של הגלובוס, נפגשים על שדה שלג בקצה היקום, ובסוף יושבים יחד ומרימים כוסית בזכות סיבוב מהיר של ישראלי האסלי. ועכשיו אחרי שהרמתי לעצמי קצת בואו נסכם.
סיכום
בואו נהיה כנים, זו לא הייתה כתבת מבחן דרכים סטנדרטית. לא בדקתי טווחי נסיעה אמיתיים, לא חישבתי זמני טעינה באולטרה-מהיר, ולא גמעתי עם ה-7GT אפילו מטר אחד של אספלט סלול. עשינו איתה בעיקר שטויות על שלג.
אבל השורה התחתונה חד-משמעית, בזיקר לא סתם הדביקו את צמד האותיות GT כדי לייצר כותרת שיווקית. השילוב בין מרכז כובד נמוך, מערכת ניהול מומנט מבריקה, בלמים אכזריים וכיול שלדה שיודע לייצר אחיזה ורגש מתוך הכלום, מוכיח שמי שתכנן את הרכב הזה חי ונושם נהיגה ספורטיבית.
איך כל הטוב הזה ירגיש כשהיא תפגוש את האספלט המצולק של כביש 4 ואת הפקקים של איילון? נחכה למבחן המקומי כשהיא תנחת בישראל בחודש הקרוב. וכפיר, אם שוב תהיה בחופשה ובדיוק תצוץ עוד "משימה קשה" כזו בקצה העולם... הטלפון שלי פתוח. תמיד.