תאונות דרכים בהן מעורבות משאיות, כמו המקרה הטראגי מהיממה האחרונה שגבה את חייה של רוכבת קורקינט בתל אביב, אם ל-3 בנות, לא תורם לענף ההובלה לשפר את תדמיתו המושמצת תדיר בכלי התקשורת וברשתות. הבעיות בתחום זה מורכבות,, במיוחד בתחום ההכשרה, האכיפה הפנימית והבקרה על גופים שפועלים בניגוד מוחלט לחוק ומגבירים את הסיכוי לפגיעות בנפש וברכוש, רק כדי להגדיל את ההכנסות ללא הרתעה. אז מהו שורש הבעיה, והאם ניתן לגבש פתרונות אפקטיבים?
"הענף הזה סובל מבעיית דימוי קשה", מסביר גבי בן הרוש, יו"ר מועצת המובילים והמסיעים. "אנחנו משקיעים מאמצים רבים בשביל לתקן את העוול הלא מוצדק כלפיו, זה ענף שצמא לעובדים עם ראש על הכתפיים שבקלות יכולים להפוך מנהג משאית למנכ"ל של חברת תובלה. אנחנו עדיין רחוקים ממצב בו נהג משאית יהיה חלומה של כל אימא, אבל אי אפשר להתעלם מעובדה אחת: הדימוי השלילי, שבמידה רבה מאוד נוצר בשל אוזלת היד של המדינה פשוט שגוי – כל האופציות פתוחות בפני נהגים עם אמביציה, ואלו שיש להם מוסר עבודה גבוה וכאמור גם מנת משכל גבוהה, יכולים להמריא. השמים הם הגבול עבורם".
הרוש מזמין צעירים וצעירות אחרי צבא ללמוד נהיגה במשאית, שכן לפי ניסיונו, לא רק אפיקי הקידום לתפקידי מפתח בארגון צריכים לקרוץ לצעירים אלא גם ובעיקר, התגמול הכספי: "בוא תראה לי הרבה מקצועות שמרוויחים בהם כמעט בהתחלה 12 אלף שקל נקי לכיס. תבין, זה עלות מעסיק של 16 אלף שקלים, וזאת כאמור, בלי שדיברנו על ההטבות והתנאים המשופרים והעובדה כי קיים צו הרחבה במשק שמסדיר את התנאים שלהם. נהג משאית שעובד בחברה מסודרת, בהחלט הסתדר בחיים".
"
בורחים אחרי זמן קצר"
לצד האופק התעסוקתי, גבי בהחלט מכיר בצנרת הבירוקרטית המפותלת, שהיא בין היתר, ההסבר לבור שנוצר עקב חסר בנהגי משאית: "חסרים לנו בממוצע כ-4,000 נהגים. הסטטיסטיקה מלמדת כי מדי שנה פורשים מטעמי גילאים סדר גודל של 2,000 נהגים, אלא שרק 1,000 נרשמים לקורסים", אומר בן הרוש. מסתבר איפוא כי אין נתון וודאי לגבי מספר התלמידים שמסיימים, אך הערכה היא כי מדובר על פער גדול מאוד. "זה לא משנה כמה מאמצים אנו נעשה, ואנחנו עושים בשביל לשפר את התנאים הטובים גם כך של נהגי המשאית. אנחנו כל ארבע או חמש שנים מחדשים את ההסכם הקיבוצי ומביאים להם תנאים משופרים, אבל זה לא מספיק בשביל לתקן את הבעיה בענף". לדבריו, הבעיה העיקרית מתחילה בחוסר היכולת של חייל משוחרר להשתלב בתחום, בלי לעבור את מסלול הייסורים של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים.
קשה לקבל רשיון?
נכון להיום, חייל שנהג בצבא על רכב כבד לא זכאי לקבל באופן אוטומטי רישיון אזרחי. הוא צריך לעבור את המרב"ד (המרכז הרפואי לבטיחות בדרכים) שנותן מענה אחרי כמה חודשים, לעיתים אף יותר. כמו כן, נהיגת משאית איננה מוגדרת כמקצוע מועדף, המזכה את החיילים המשתחררים בקבלת פיקדון. במציאות אבסורדית בה חייל משוחרר צריך להשקיע 15 אלף שקל בהליך הוצאת הרישיון רבים מוותרים על כך, מסביר הרוש. "תבין את גודל האבסורד; המדינה משקיעה מיליארדי שקלים בפיתוח של נמלים חדשים וחותמת על הסכמים עם שורה ארוכה של גורמים, מתוך מחשבה כי פתיחתם תזניק את הענף, אבל מי יוביל את כל הסחורות שיגיעו לארץ? זו בעיה סופר אקוטית שהמדינה מתעלמת ממנה".
פצצה מתקתקת על הכביש?
אולם לצד השכר הגבוה יחסית, לא ניתן להתייחס אל עבודת נהג משאית מבלי להציף את הנקודה הפחות מחמיאה והמסוכנת שכרוכה בכך – האכיפה הרופפת כנגד מעסיקים שמאלצים את הנהגים לנהוג בהעמסת סחורה מעבר למותר, ולמעשה לא מותירים להם כל ברירה: להסכים לבצע את העבירה או כחלופה – לעזוב את העבודה (כלומר להסתכן בפיטורים). ואכן, אין מקום להפחית בחומרת הסיכון שטמונה במשקל מופרז. אינספור תאונות קטלניות שגבו חיים של מאות בני אדם התרחשו בישראל בנסיבות אלה. אלא שבן הרוש מסייג את הדברים ומבהיר כי "דפוס פעולה עברייני קיים רק אצל מעסיקים שאינם חברים באיגוד".
אצבע מאשימה להנהגה
הבעיה לא מדירה שינה רק מעיני בן הרוש, אלא בהחלט מטרידה גם את עו"ד אסף ורשה, מבכירי עוה"ד בישראל בתחום הביטוח שמכהן גם כיו"ר משותף של פורום הנזיקין בלשכת עורכי הדין. "כן, כאשר מדובר על חברות הובלה פיראטיות, ההפקרות חוגגת שכן המדינה תופסת למעשה את הש.ג שזה נהג המשאית, במקום ללכת אחורה ולהבין כי הבעיה מתחילה בתהליך קבלת ההחלטות השגוי בהנהלת החברה שמסמנת לעובדים ישרים את הדרך החוצה. מעטים, אם בכלל, המקרים בהם המדינה מגיעה לשורש הבעיה אלא מסתפקת בהגשת כתב אישום כנגד אותו נהג".
לדברי ורשה, הזילות בבריאותם של הנהגים באה לידי ביטוי גם בהוראות שניתנות להם להרים משאות כבדים, שלעיתים קרובות תוצאתם פגיעות פיזיות חמורות ביותר. "הרבה מאוד מקרים של נהגי משאיות שקיבלו פריצת דיסק וסובלים מכאבי תופת ופגיעה בכושר ההשתכרות. זה נובע בזלזול פושע של המעסיקים שאינם טורחים להקנות להם את הידע הנדרש בשביל שישמרו על הבריאות שלהם."
כך למשל, נותן ורשה דוגמא להתנהלות בעייתית מאוד של מעסיק בענף: "מדובר על עובד שהיה בחופשת מחלה עקב כאבים ברגל, אך לאחר הפעלת לחצים של מעסיקיו המשיך להגיע לעבודה. בהמשך השבוע כאביו החמירו אך הובטח לו מצד המנהל כי תועמד לרשותו משאית אוטומטית ולא יידרש לבצע מטלות קשות. חרף האמור, באותו יום נאלץ בהיעדר כל ברירה, להעמיס למשאית ארגז ארוך במשקל 100 ק"ג, ותוך כדי שנשא אותו חש בכאב חד בגבו ששיתק את גפיו והפיל אותו לרצפה. בעקבות התאונה, נגרמו פגיעות פיזיות מאוד חמורות ובמקרה הזה, בית המשפט קיבל את הטענה כי נפלו פגמים מהותיים מאוד בהתנהלות של המעסיק, מה שהוביל לחיובו בתשלום פיצויים בסכום של למעלה ממיליון וחצי שקלים. אולם לצערי, מוסיף ורשה, אין די מודעות בקרב הנהגים לאפשרות לקבל פיצוי בנסיבות בהם ברור כי המעסיק התרשל כלפיהם".