יש ימים ורגעים שקשה לשכוח אותם. ביום שני האחרון, רגע לפני ליל הסדר, חוויתי יום כזה כאשר התלוויתי לילדי עמותת "זכרון מנחם" לחוויה עוצמתית ומרגשת, שהותירה אותי חסרת מילים ועם אופוריה שנמשכה זמן רב. זאת הפעם התשיעית שחברי מועדון לנדרובר יוצאים למסע אתגרי מרגש, בו הם נרתמים להסיע ברכבם הפרטי ילדים ואנשים מהעמותה לאורך שטחיה הקסומים והאתגריים של הכינרת.
מחממים מנועים
היציאה המוקדמת בבוקר (עוד לפני שהשמש התחילה לזרוח), הסתיימה כחלום אל מול הכינרת בקבלת פנים מעוררת ומשמחת מצד אנשי העמותה, שלמרות השעה נתנו לי תחושה שזה כבר אמצע היום, והטעינו אותי באנרגיות. כאן ההתרגשות שלי התחילה. הצוות דאג לחמש אותי בשקית הפתעות לילדים, בדגל של העמותה שכל הרכבים תלו בגאון בקדמת הרכב, וביקשו דבר אחד בלבד - שלא אוריד את החיוך. והאמת, מאותו הרגע ועד לסוף היום החיוך לא ירד לי מהפנים. לאחר תדרוך הנהגים והנהגות לקראת הנסיעה, הילדים התחילו להתקרב בריצה לכיוון הרכבים. המבטים שלהם על הרכבים, ההתלבטות לבחור באיזה רכב לנסוע, הטיפוס שלהם על גגות הרכבים, והאושר שנראה על פניהם היה מחזה שלא אשכח. פה ההתרגשות שלי כבר העלתה הילוך. מסתבר שהם מחכים כל השנה לטיול הזה. לצאת החוצה, לשטח, לנסוע בג'יפים אחד אחרי השני כמקשה חברתית אחת, ולטרוף את המסלול כשיש מוזיקה חזקה ברקע, כי ככה הם אוהבים וזה מה שעושה להם טוב.
יציאה לשטח
אני לא נהגת שטח מדופלמת, והאמת שאת הניסיון שלי בשטח אפשר לתמצת בחצי גבעה, וגם הניסיונות האלה היו בגיל צעיר כנוסעת ברכב ולא כאוחזת בהגה. אבל כבר עם הכניסה לרכב הבנתי והרגשתי שמדובר ברכב שמתאים לנסיעות מן הסוג הזה. האמצעים הטכנולוגיים בו היו קלים ונוחים מאוד לתפעול, בלי יותר מדי התחכמויות, וממש תוך זמן קצר הבנתי את שעליי לעשות כדי לנסוע בתוואי השטח המגוונים בהם נסענו. נהניתי מאוד מהנסיעה ובעיקר מהנוחות והמרחב ברכב. האזורים המאתגרים במסלול כמעט ולא הורגשו בשל הביצועים בתנאי המסלול. פתאום לנסוע בשטח לא מהווה חשש, ודווקא יצר אצלי עניין ורצון להיתקל באתגרים נוספים בהמשך הדרך ולצלוח אותם.
לקראת סוף המסלול עצרנו ליד נחל הזויתן, שם הילדים ירדו מהרכבים בזה אחר זה, ופשוט התפרקו כמו שרק הם יודעים לצלילי גיטרות ותופים שהביאו עימם ושרו את המנוני העמותה. הרגע הזה היה אושר טהור. מעגלי הריקוד והתמיכה שהם עשו היו בעיניי חזקים יותר ומאוחדים יותר מכל חגיגת קבוצת כדורגל שזכתה באליפות חשובה, או חגיגה גדולה יותר מכל אצטדיון מלא בקהל מעודד. היה כאן משהו אחר. משהו שלא ניתן להסביר במילים. והרגשתי שהגוף שלי מתמלא, מתמלא במשהו שגם אותו אני לא יכולה להסביר ולתאר. הילדים האלה שחווים קשיים עצומים, טיפולים ושהייה מרובה בבתי חולים, פשוט שוכחים לכמה שעות מהאויב שלהם, מהמכשול ששינה את חייהם. הם נאספים יחד יד ביד, מבלי להתבייש ברגשותיהם או בצינורות אליהם הם מחוברים, ופשוט נהנים, צוחקים ומחייכים. ואני? אני הצטרפתי אליהם למעגל ולכמה רגעים אפילו שכחתי איפה אני נמצאת.
זווית גישה
3 פעמים תרמתי את השיער לעמותה, והפעם הרביעית ממש מעבר לפינה. אחרי כל תרומה אנשים פרגנו לי והעריכו את התרומה שלי, ובעיקר דיברו על האומץ שלי לגזור את השיער ככה פתאום, מבלי לחשוב יותר מדי. לדעתי, לגזור את השיער זה לא אומץ, זאת פריווילגיה. אורח החיים של ילדי העמותה, ההסתגלות אליו, וההכלה הנפשית והפיזית שמתלווה וכרוכה בזה - זה אומץ. הם האמיצים.
הייתה לי הזכות לפגוש פנים אל פנים ולהכיר מקרוב ילדים וילדות בעמותה, ולא רק לשמוע עליהם ועל אודות העמותה בדרכים עקיפות. לשמוע את הסיפורים האישיים שלהם, ההתמודדויות, הקשיים, והחלומות שלהם לצד מציאות מטורפת, מטלטלת, וכל זאת כשהם רק בגילאי העשרה, גרמה לי להעריץ אותם עוד יותר. היום המיוחד הזה גרם לי לחשוב על החיים שלי בפרספקטיבה אחרת. ראיתי אותם מאושרים, שמחים, מחויכים, ורק חשבתי מה היה קורה אם הם לא היו חולים, או למה המחלה הארורה הזאת מגיעה דווקא לילדים האלה בגיל כל כך צעיר ומאלצת אותם לעבור את שהם עוברים, ואת שעובר על המשפחות שלהם. המסע הזה הכניס אותי לפרופורציה, להעריך עוד יותר כל דבר בחיים, ולשאוף לחיות כל יום בתחושה של מיצוי והגשמה, בדיוק כמו מטרתה של העמותה.
סוף מסלול
"זכרון מנחם" נקראת על שמו ולהנצחתו של מנחם ארנטל ז"ל. בעיצומו של הטיול הבנתי את המשמעות הנוספת לשם, והיא זכרון מנחם שהם אוספים בכל חוויה חברתית שנקרית בדרכם, ושהעמותה הקדושה הזאת יוזמת בשבילם ובשביל הרוח שלהם להמשיך ולהילחם על חייהם. בתקופות בהן הם נלחמים ומטופלים כנגד המחלה, המפגשים והזכרונות האלה, הם מה שמעודד ומאחד את הילדים, ובאירוע כזה הם מרגישים על גג העולם, או במקרה זה על גג הרכב. תרתי משמע.