לחץ אליפות

הפיצוץ הצפוי במונזה קרה ובגדול. וגם מה חשבתי על הסרט אודות מיכאל שומאכר

תגיות: פורמולה 1

א א א א ( שנה גודל )
(צילומים: Getty)
(צילומים: Getty)
תחילת כתבה

משהו כמעט תמיד קורה במונזה. התזמון בסוף העונה האירופית יחד עם סיר הלחץ של האוהדים והמדיה האיטלקיים, מייצרים דרמות על המסלול ומחוץ לו. האליפות היא ראש בראש בין וורשטאפן להמילטון ובמונזה להמילטון ולמרצדס היה יתרון ביצועים במעין מצב הפוך לזנדוורט. נהגי המשנה בקבוצות לא איימו על המאבק ומרוץ הספרינט הגרוע של לואיס התאזן במרוץ המלא עם העצירה הארוכה כל כך של מקס, בכדי שייווצר מצב בו השניים נפגשו במסלול התנגשות תרתי משמע.

התאונה קרתה לפי דעתי משום שלהמילטון היה יתרון ביצועים, ונוצרה פה הזדמנות חד פעמית לוורשטאפן לנסות לעקוף ואז אולי להצליח להשאיר את לואיס מאחוריו. הצמיגים הקרים מחד והידיעה שהיתרון במרוץ שלו, גרמו להמילטון להיות זהיר בכניסה לשיקיין הראשונה. הזהירות הזו הייתה הזמנה עבור וורשטאפן למסיבה שלואיס כלל לא רצה לערוך. לעניות דעתי, אם לואיס היה לוקח רחב את הפנייה הראשונה ימינה, כפי שמקס למשל עשה בשיקיין השנייה בהקפה הראשונה (בכיוון ההפוך), אז וורשטאפן היה נאלץ לחתוך את הפנייה והתאונה הייתה נמנעת. בשום שלב בכניסה לפנייה הראשונה לא היה למקס יתרון, נהפוך הוא. אלא שלואיס לקח את הפנייה הראשונה ימינה הדוק במיוחד בכדי לייצר יתרון בפנייה השנייה שמאלה ודווקא זה אפשר למקס לבלום פחות ולצלול מסביב במהירות גבוהה אל הצד הפנימי של הפנייה השנייה.

אני לא חסיד של ניתוח תקריות פריים אחרי פריים, מהסיבה שהנהגים, ככל שהם ״על אנושיים״, עדיין לא יכולים להגיב ולתכנן מחדש כל כמה מאיות שנייה. ברגע שהמילטון השאיר דלת חצי פתוחה לוורשטאפן, התאונה הייתה כמעט וודאית, כי אפילו אם מכונית הרדבול של מקס לא הייתה מתרוממת בגלל אבן השפה (ואז קרה המגע בין הגלגלים האחוריים ששיגר את הרדבול מעל למרצדס), עדיין לעניות דעתי, היה נגרם מגע בטוח בפנייה שמאלה כי וורשטאפן היה מהיר מאד, אם לא מהיר מדי, עבור הקו הפנימי בו הוא היה ובוודאי שלא היה משאיר מקום להמילטון בקו החיצוני. המהירות של וורשטאפן היא נקודה חשובה שהשופטים רמזו עליה בהחלטה שלהם ויש בה בכדי לשנות את התמונה מבחינת השיפוט. אם וורשטאפן האט מספיק בכדי להיות מסוגל לקחת את הפנייה השנייה שמאלה, אז לפי דעתי, מדובר היה רק בתאונת מרוצים בלי אשמה עודפת לאחד הנהגים. אם וורשטאפן נע מהר מדי, אז הוא למעשה התאבד בצלילה מבחוץ אל הקו הפנימי בפנייה השנייה - וזה לא בסדר.

חייבים להזכיר שוב את ההוכחה לנחיצות ולהצלחה של ההיילו בהגנה על המילטון בתאונה שיכלה להפוך להיות כה רצינית, עד שאולי היינו מדברים על משהו אחר. המקרה הזה דומה להתעופפות של אלונסו בספא מעל לקלר באלפא רומיאו. לכאורה המהירות איטית, אבל מכה ישירה בראש לא צריכה להיות חזקה בכדי לייצר טרגדיה. אי אפשר להאשים אותי בדחיפה לזהירות ובטיחות יתר (אני נוטה להאמין שצריך אלמנט מסויים של סכנה), אבל היכן שאפשר לייצר בטיחות בלי לפגוע באתגר, אין בכלל מה לדבר. אני משער שיש עוד מה לשפר, אבל ההיילו הוא דבר קריטי. 

השאלה היא מה קורה בין השניים האלה מרגע זה. ברור שהמילטון לא יוותר על סנטימטר מעכשיו ויסגור את הדלת בטריקה שאין בה אי הבנה. וורשטאפן עושה כך תמיד. הנקודה היא שהשיפוט הוא לא אחיד ושניהם חיים בחוסר וודאות לגבי מה תהיינה התוצאות הפיזיות של התקריות ביניהם וגם לגבי תוצאות השיפוט. מאסי האחראי מטעם ה-FIA יכול להדריך את השופטים ולנסות לייצר אחידות, אבל בכל מרוץ ישנם שלושה שופטים שונים עם רקע וגישה שונה ומכאן חוסר האחידות. לחץ הקהל יכול להביא גם הוא לשינויים בהפעלת החוקים (שוב חוזרים לקנדה ואוסטריה 2019). בפעם הזאת וורשטאפן ספג עונש שרבים טענו שאינו קשה מספיק, אבל אני ורבים אחרים לא מבינים מדוע ברגע שהמילטון השאיר קצת מקום, מקס היה אמור להימנע מלנסות לעקוף. אלה החלטות של שבריר שנייה וברגע שיש פתח, נהג מרוצים אמור לנסות לנצל אותו. אולי, אם השופטים ראו בטלמטריה שהמהירות של מקס הייתה לא אפשרית מבחינת הפנייה השנייה, אז מדובר באשמתו, אבל זה לא ברור מההחלטה שלהם.

מקס בדרך חזרה למחנה
מקס בדרך חזרה למחנה
המילטון ליד המכונית שניזוקה בתאונה. ניצל בזכות ה-Halo
המילטון ליד המכונית שניזוקה בתאונה. ניצל בזכות ה-Halo

פורצה
מעבר לתאונה היה לנו גם מרוץ, ושוב כמו בעונה שעברה, נוצרה הזדמנות לניצחון מפתיע. בוטאס שהיה מהיר מאד כל הסופש וניצח בקלות במרוץ הספרינט, זינק מאחור. פרז לא כיכב ונאלץ לעשות גרירה אווירודינמית לוורשטאפן בדירוג. זה הותיר את זוג המקלארן קרובים עד נגיעה לניצחון הנכסף. זה שריקארדו הצליח לעשות זאת ולא לנדו, מצביע לפי דעתי יותר על המאפיינים המיוחדים של מונזה ופחות על כך שדניאל הפך את קערת הביצועים על נוריס. כך או כך אני שמח על הניצחון של מקלארן למרות היותי אוהד פרארי. לכל מתחרה ראוי מגיע לחוש בהצלחה ומקלארן היא קבוצה שהיא בורג קריטי במארג שיוצר את הפורמולה 1. נותר רק לקוות שבעונות הקרובות, עם מהפכת באפקט הקרקעי ומגבלות התקציב, קבוצות נוספות תוכלנה לככב, ובמיוחד ויליאמס.

ריקארדו היה הנהג האהוב עלי עד שלקלר הצטרף, אבל כמה תקריות שלו מול הולקנברג חשפו לפי דעתי צד בריוני בו שגרם לי להתרחק ממנו. אני עדיין מחבב אותו, אבל פחות. הקושי שלו העונה דווקא עזר לי להתקרב אליו מחדש, אבל לא יכולתי שלא לחשוב כיצד היה מרגיש אם לנדו היה מתנהג כלפיו כפי שהוא התנהג כלפי הולקנברג ברנו. הניצחון הזה עשוי לשנות את פני הדברים עבור דניאל, אבל אני חושב שנחכה עוד כמה מרוצים לפני שנכריע. מונזה כאמור, הוא מסלול סופר מיוחד והצלחה בו אינה מעידה על הצלחה במקומות אחרים. כל זה לא נורא כל כך, כי בעונה הבאה כל המכוניות משתנות מהיסוד.

דניאל ריקארדו. שניים רבים והשלישי לוקח
דניאל ריקארדו. שניים רבים והשלישי לוקח
פרארי
פרארי
גאסלי
גאסלי

פרארי יצאו ממונזה ״חצי מרוצים״. מבחינת התוצאות שלהם, הם השיגו למעלה ממה שציפו לדעתי, אבל כמובן שה 1-2 של מקלארן יצר פער שיהיה קשה מאד לפרארי לסגור באליפות היצרנים ללא איזה מרוץ ממוזל. יתר על כן, פרארי ממש עוברים לבצע ניסויים עם יחידת הכוח עד סוף העונה לקראת הבאה, אז הם צפויים לעונשים ומכאן שרק עומדים להפסיד עוד יותר למקלארן. לטעמי, שיקול נכון, אבל כמובן שהלחץ על הסקודריה גדול וקל לראות את הביקורת הקטלנית שמופנית אליהם.

המאוכזבים הגדולים חייבים להיות אלפא טאורי וגאסלי. אחרי המקלארנים, גאסלי היה המהיר ביותר. אילולא התאונה בפנייה הראשונה הוא יכול היה לסיים על הפודיום. מצד שני, אני חושש שיש אצלו נקודת חולשה בלקיחת סיכונים, במיוחד בהקפה הראשונה. הוא הוכיח את עצמו כנהג מהרבה בחינות ותיקן את הרושם ממה שקרה ברדבול, אבל התאונות הללו בפתיחת המרוצים, קורות לו פשוט יותר מדי, מכדי שזה יהיה עניין של מזל. במיוחד הקטע של שמירת מרחק מהכנף הקדמית שלו! אני בטוח שיעבדו איתו על זה, אבל מדובר על אינסטינקטים וקשה לתקן את זה מבלי לפגוע במהירות ובהחלטיות.

 

שומאכר ועוד אגדה לידו בשם איירטון סנה
שומאכר ועוד אגדה לידו בשם איירטון סנה

הגדול מכולם?
אני אעצור כאן מפאת קוצר זמן. גם ככה עיכבתי את הכתבה יתר על המידה. לפני פרידה ביקשו שאתייחס לסרט בנטפליקס על שומאכר. אציין כי מיכאל מעולם לא היה ״כוס התה שלי״, פשוט בגלל התנהגות ״המטרה מקדשת את כל האמצעים״, בה נקט. הסרט נוגע בזה מאד בקלילות בתאונה של חרז 97 ובהתייחסות של האקינן, אבל לא אמיץ דיו. מצד שני ראינו את זה בעבר למשל בסרט על סנה. זה אך טבעי שסרט שנעשה מתוך אהבה והערצה, לא באמת יעביר ביקורת על הגיבור (רוצים סרט אמיץ? חפשו את הסרט על פרנק וויליאמס). הסרט על שומאכר מראה הרבה מהצד האנושי והמשפחתי ומבחינת חובב מרוצים אמיתי, שהיה עד למרוצים דאז, הסרט יכול לשעמם, אבל מבחינת קהל רחב יותר, אני חושב שזה סרט מוצלח. דומה קצת לבעייתיות של דרייב טו סורבייב, אבל אלה הם חוקי הפורמט.