לא שמר חסד

אין ספק שלכבוש שער ניצחון זה אחד מהרגעים המתוקים שיכולים להיות לכל שחקן כדורגל. אם זה גול שמשמעותו עליה לשלב הבא בגביע או זכיה בתואר, זה עוד עשוי להתברר כאחד משיאי הקריירה. אבל כמו כל דבר בענף הזה, גם פה יש מורכבות ואפילו כללים אתיים, במיוחד אם אותו ספורטאי הבקיע מול קבוצתו לשעבר. ישבתי ביום שלישי במערכת ערוץ הספורט, צפיתי ברבע גמר גביע המדינה וראיתי את טוטו תמוז, אקס בית"ר ירושלים, צולל ברחבה, מקבל פנדל, כובש לזכות הפועל תל אביב (0:1) וחוגג ברמה שלא הייתה מביישת את אנדרס אינייסטה בגמר גביע העולם. למרות שאני לא אוהד אף אחת מהקבוצות, השמחה הזאת, שנדחקה לשוליים בעקבות המהומות שלאחר המשחק, הפריעה לי מאוד.

הזכרון מסרב לשכוח שהחלוץ המוכשר הזה ידע שנים יפות בטדי, זכה שם בשתי אליפויות, שני גביעים וקינח בגביע טוטו. הוא יכול לתרץ עד מחר שיש אוהדים שנוהמים לעברו (וזו תופעה מכוערת שחייבת טיפול מיידי). הוא יכול להתמרמר על כך שנאלץ לעזוב כדי להציל את המועדון. הוא יכול לכעוס על כך שהורד שם לאימונים עם קבוצת הנוער. אלא שבמקום להיות מקצוען, עצם הבחירה שלו לשמוח כך מול קבוצה שהפכה אותו לאחד השחקנים החדים בארץ השאירה לי ולאחרים טעם מר. על הדרך הוא עוד עקץ בלי בושה: "היה פנדל 100 אחוז וכלום לא מעניין אותי יותר". מבחינתי, כל הסיפור של השחקן הזה ברבע הגמר הוא אחת מנקודות השפל של העונה הזאת.

נכון, טוטו הוא לא הראשון ובטח לא האחרון שפורץ בכזו שמחה אחרי שער מול האקסית, ויש לנו דוגמאות גם מאירופה, שם כל הנושא של "כבד את קבוצתך לשעבר" מקבל חשיבות גדולה בהרבה מליגת העל הישראלית. רק העונה זלאטן איברהימוביץ' ממילאן כבש מול אייאקס, המועדון שהציג את היכולת שלו לשאר העולם. השבדי לא שמר על צניעות וחגג באמסטרדם ארנה. מנגד, הוא הבקיע גם מול אינטר שאותה עזב רק לפני שנתיים, ועוד בדרבי של מילאנו, אך במקרה הזה העדיף לתת לחבריו לשמוח במקומו.

סמואל אטו סבל בריאל מדריד ובסופו של דבר זכה עם ברצלונה באליפות ספרד. בחגיגות הוא לא התבייש לקחת מיקרופון ולקלל את האקסית, וכולנו זוכרים כמה זה היה מכוער. באנגליה אפשר ללמוד אחרת. פיל נוויל, שגדל במנצ'סטר יונייטד עם אחיו גארי, היה אחראי להדחתה בפנדלים בעליה של אברטון לגמר הגביע ב-2008/9. הקיצוני כבש ולא העז אפילו לחייך, למרות גודל המעמד והעובדה שזה אחד משעריו החשובים בקריירה. לראות אותו הולך עם פנים חתומות לאחר השער היה דבר יפה והזכיר לנו שיש שחקנים שיודעים מאיפה הם באו.

מעבר לכך, חלוצים בכירים בעולם שעברו קבוצה הצהירו לפני מפגשים עם האקסית שהם לא מתכוונים לחגוג אם יכבשו. פרננדו טורס אמר זאת לפני המפגש בין צ'לסי וליברפול, ג'יאמפאולו פאציני הודיע לעיתונאים שלא יבנו על שמחה מהצד שלו גם אם יבקיע במשחק של אינטר מול סמפדוריה וגם דויד וייה לא שכח את הימים בוולנסיה ושלח את אותו המסר לפני המשחק של ברצלונה נגדה. דייויד בקהאם, שעזב את יונייטד לפני שמונה עונות, פגש אותה אשתקד במדי מילאן והודיע שבמקרה שיכבוש הוא ישאיר את הצהלות לחבריו האיטלקים. נכון, היו גם יוצאים מהכלל. קרלוס טבס הודיע שאם יבקיע נגד השדים האדומים במדי הסיטי, הוא לא ישמור את השמחה בבטן.

גם בארץ לא חסרים מקרים. אם תמוז קורא את זה הוא יכול לומר שסמואל יבואה כבש העונה מול הפועל ב-0:1 של בית"ר בטדי וחגג, למרות שההשוואה כאן היא בין חלוץ ששיחק עונה אחת בבלומפילד לאחד שהיה בבית"ר מ-2006 ועד 2010. ועדיין קיים ספק אם השמחה לאחר ההבקעה מוצדקת. אפרופו 2006, יוסי אבוקסיס הבקיע מול בית"ר שער ניצחון בגביע הטוטו (1:2) ורץ לחגוג עם הקהל, וכאן אולי מדובר במקרה הכי קרוב לזה של הרכש שכבש 17 שערים העונה בליגת העל.

מצד שני, יש גם את ברק בדש, שבעונת 2007/8 הבקיע מול קבוצת נעוריו, מכבי נתניה, במשחק חשוב והעדיף שלא להקצין את הרגשות: "כבשתי נגדה בגביע כששיחקתי במדי הכח עמידר רמת גן והדחתי אותה. ברור ששמחתי, אבל לא חגגתי". גם לאבי נמני יצא לכבוש מול מכבי תל אביב ב-2004/5, אך בתור סמל של קבוצה אחרת הוא ידע לכבד את האקסית ולא חגג. רק בפברואר האחרון הודיע ערן לוי שאם יכבוש מול אשקלון במדי באר שבע הוא לא מתכוון לפצוח בשירה, ומדובר בשחקן שהיה במועדון רק חצי עונה.

הפעולה הזו של תמוז לא ראויה. היה אפשר להתאפק אחרי השער ולחגוג עם הקהל בסיום כמו שחקן מן המניין. הטירוף שלו אחרי הגול היה זלזול בבית"ר ירושלים ואוהדיה, וישנם כאלה שעד אותו הרגע היו אסירי תודה שחלוץ כמוהו דרך בטדי והסכים לעזוב כדי לעזור למועדון. בכל זאת, לא מדובר בשחקן שעבר 13 מועדונים בקריירה כמו לוקה טוני, שאם היה צריך לכבד את כללי הטקס לא היה חוגג אחרי 50 אחוזים משעריו.

בית"ר ירושלים לקחה את תמוז בתקופה הכי יפה שלה בעשור האחרון. היא הייתה עשירה, נוצצת וכולם רצו לשחק שם. החלוץ היה אז עוד כשרון בליגה. שחקן טוב בהפועל פתח תקוה. אין ספק שבבירה היו יכולים להביא שם אחר, אבל העדיפו אותו. האוהדים הירושלמים עשו לו שם כבוד. שרו לו שירי הלל, החשיבו אותו כאחד משלהם - דבר שלא קורה שם לכל אחד. אוהדי הפועל יכולים להגיד עד מחר שהחלוץ רק שמח על ההישג. אבל בינינו, זה נראה יותר כמו יריקה לבאר ממנה שתה.