פגם גנטי

סוד גלוי הוא בקרב חיילים קרביים שחיל התותחנים מהווה - לפחות מבחינת חווית השירות שהוא מספק - את תחתית השאול הצה"לי. אך גם בשאול יש כמה מפלסים, ומביני דבר יודעים לספר כי גדוד "נמר" מאכלס את הקומה התחתונה ביותר. התמזל מזלי לשרת בגדוד זה, ואף לשרוד את החוויה על מנת להנחילה לדורות הבאים. מאז, פגשתי במסגרת שירות המילואים כמה וכמה ניצולים צעירים ממני, ולמדתי מהם שהגדוד לא השתנה. זאת אומרת, האנשים התחלפו כבר כמה פעמים, החל מהמג"ד, דרך כל שדרת הפיקוד, ועד לאחרון החיילים; אך למרות זאת, באורח פלא, המנטליות היחידתית שרדה, ו"נמר" עדיין נחשב למקום גרוע במיוחד לשרת בו.

השבוע נזכרתי בכך, לאחר שצפיתי במה שעוללה קרית שמונה לקבוצה של מוטי איוניר. במכבי ת"א, מועדון שלא פוגע כבר יותר מעשור למעט אותה אליפות ב-2003, עשו לכאורה את כל מה שצריך על מנת לשנות את המומנטום השלילי: לאורך השנים הוחלפה כל שדרת הפיקוד – החל מהבעלים, דרך המאמן ועד לאחרון השחקנים. ועדיין, כל החוליים שאיפיינו את המועדון נותרו בעינם, וכמה חדשים אף נוספו אליהם.

אפשר לנתח עד אין-סוף את מצבם האומלל של הצהובים, ולפרק לגורמים את הפגמים השונים - רכש כושל; קהל מלחיץ; שחקנים שמחויבים אך ורק לחשבון הבנק שלהם, ולא למועדון שמשלם אותו; בעלים שלמרות הצהרותיו המוקדמות מגלה חוסר סבלנות כרוני; ועוד כהנה וכהנה. אבל האמת הקשה היא שהפגמים הקונקרטיים הללו הם סימפטומים בלבד לפגם היסודי שמכבי סובלת ממנו – ליקוי כרוני ב-D.N.A של המועדון.

בדיוק כמו בגדוד "נמר" ובעוד אין-ספור ארגונים חולים, גם במכבי הושרשה לאורך שנים ארוכות תרבות ארגונית פגומה. זוהי תופעה חמקנית ואמורפית במקצת, אך כאשר היא תופסת אחיזה בארגון קשה מאוד לסלק אותה ממנו. גם החלפת בעלי התפקידים מתגלה לרוב כתרופה לרגע, שלאחריו חוזרים כבדרך פלא כל החוליים הישנים. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבלתי אפשרי להחליף בבת אחת את כל מצבת כוח האדם של הארגון. התהליך, באופן טבעי, הוא הדרגתי מאוד, ומתבצע טיפין-טיפין. לכן, בעלי תפקידים "בריאים" נקלטים אל תוך מערכת חולה שעוטפת אותם מכל עבריהם – ולבסוף, בהכרח, מדביקה אותם בחולייה במקום שהם יעניקו לה את המזור המיוחל.

אין פתרון קסם למצבים כאלה, והדרך להיחלץ מהם היא לרוב קשה, ארוכה ומייסרת. אפשר להחליף את איוניר ולהביא את גווארדיולה, לזרוק את בוזגלו (המלצה: תתחילו עם יעקב) ולהביא שחקן רכש יקר עוד יותר, להחליף את הרציקוביץ' בשניידר, את שניידר בגולדהאר, ואת גולדהאר בפראייר הבא. אבל אם יש נקודה אחת שממנה כדאי להתחיל, הרי היא הקהל. לא, לא חייבים להחליף אותו, אבל הקהל של מכבי ת"א מוכרח להבין שמועדון כדורגל הוא ייצור חריג בנוף הארגוני, מבחינה זו שהלחץ מחלחל בו מלמטה למעלה, ולא להיפך.

כל עוד האוטובוס של הקבוצה יחזור ממשחקים נטול זגוגיות, יהיה קשה מאוד להבריא את מכבי. מעבר לכביש, בצד האדום של העיר, הדג מסריח מהראש, ועדיין, באורח פלא, הוא שועט לעבר אליפות שניה ברציפות. שחקני הפועל ת"א יודעים שטביב והראל יכולים לקרוע אחד את השני לגזרים, אבל הקהל ימשיך לתמוך. הם יודעים שגם אחרי הפסד בטדי ואובדן המקום הראשון, כ-12 אלף אדומים יגדשו את בלומפילד כאילו לא אירע דבר, וידחפו אותם בחזרה לפסגה. אם אוהדי מכבי ת"א חפצים בהבראת המועדון, מומלץ להם להביט על יריביהם השנואים. אחרי הכל, אין שום בושה בללמוד מאלופים.