איך שהזמן טס

תל אביב נראית מדהימה כשממריאים. כשהיינו באמצע הדרך לבודפשט התחילו כמה נוסעים לדבר איתי על כדורגל ומיד הגענו למשחק העונה המתקרב.

"תגיד שמעון, אתה לא רואה את המשחק?", שאל הגבוה מבין האנשים. "בוודאי רואה", עניתי, "אני חוזר ביום ראשון אחר הצהריים ישר למשחק". "אתה הולך לבלומפילד?", המשיך הגבוה לראיין. הפעם הוא גם חייך אחרי השאלה, והוא יודע למה. "לא, לא ממש", עניתי. "למה? יהיה אחלה משחק", שאל אדם נוסף. "בטוח יהיה מעניין, אני אראה בבית", עניתי, אבל הגבוה לא ויתר.

"מה, עוד כועסים עליך האדומים?", שאל עם אותו חיוך. "לא יודע, עם הרוב הגדול אני בסדר, אבל בטח יהיו כמה שיציקו אם אלך", נתתי לו את התשובה שחיכה לה. " זה מאהבה", אמר אחד מהם, ולפתע המטוס התחיל לרעוד והשלט שמורה לשבת חגורים פיזר את ההתכנסות סביבי. חגרתי גם אני. תמיד חשבתי שטיסה זה זמן טוב לקרוא, לכתוב או סתם להשלים שעות שינה (למי שיכול לישון בישיבה).

אדום מול ירוק. הדעות בקרב הנוסעים היו חלוקות לגבי התוצאה, אבל את הניצוץ בעיניים שהיה להם אי אפשר היה לפספס. הפועל תל אביב-מכבי חיפה. משחק שכמעט תמיד ייצר כדורגל טוב, הרבה יותר ממה שאנחנו רואים בדרך כלל בכדורגל שלנו, ואני מניח שגם יותר טוב מהכדורגל ההונגרי. התחלתי לכתוב משהו בטיסה. תאמינו או לא, איך שנחתנו בבודפשט אני מקבל הודעת סמס מעורך אתר ערוץ הספורט והוא שואל אם יש לי משהו מעניין לכתוב על משחק העונה. משחק שלקחתי בו חלק הרבה מאוד פעמים, לשמחתי הרבה. שלחתי לו הודעה שהגלגלים בראש כבר התחילו לזוז, נראה מה ייצא.

בודפשט נחמדה מאוד. תל אביב יותר. הגענו מחום של 22 מעלות לקור של 6-. אי אפשר ללכת יותר מדי ברחוב ואנחנו מדלגים בין מקומות סגורים. אני הולך ברחוב ושלג מתחיל לרדת, מגניב. פתאום חשבתי על שני אנשים שהיו חלק ממשחקי עונה, בטח של הפועל תל אביב. גאבור הולמאי ואישטוואן פישונט. שניהם חיים כאן בבודפשט. שניהם היו שחקנים שכיף גדול לשחק איתם. נזכרתי איך הם היו מתכוננים למשחקים בחדר ההלבשה. לפני משחקי עונה.

הם תמיד הגיעו בין הראשונים והיו עוברים שחקן שחקן ולוחצים לו את היד, עם חיוך קטן ועיניים דרוכות. אחרי שהיו יוצאים לבדוק את הדשא, הם היו יושבים אחד לצד השני על ספסל קטן. פותחים קופסה מלאה בפקקים של נעלי כדורגל. ובמשך חצי שעה לפחות היו בוחרים את הפקקים המתאימים ומצחצחים את הנעליים. היינו צוחקים עליהם שהם כמו שני סנדלרים. אבל שני המקצוענים האלה היו נהנים מכל רגע והיו עולים למגרש לתת הכל. הרמתי טלפון לגאבור.

 היי גאבור, איך אתה?", שאלתי.
" מצוין, מי זה?", ענה בקול רגוע.
" זה שמעון גרשון", אמרתי.
" שמעון... מה שלומך?", אמר בשמחה, ואני שמחתי לשמוע את קולו לא פחות.
" אני בסדר גאבור, באתי לבודפשט לסופשבוע", אמרתי.
" למה לא אמרת לי לפני? אני מחוץ לעיר", גער בי.
" זה בסדר גאבור", אמרתי, והמשכנו לדבר.

גאבור, כמעט בן 40, הוא בעלים של חברת שינוע גדולה שעובדת בכל אירופה. דרך החברה הזאת הוא גם שותף בקבוצת הכדורגל הלאדס מהליגה הראשונה בהונגריה. הכרתי את הבן שלו כשהיה בן 6 והיום הוא בן 17, משחק כדורגל באותו התפקיד של גאבור (קשר אחורי) ושייך לנבחרת הצעירה עד גיל 17 של הונגריה. ומי מאמן אותו שם? צדקתם, פישונט. גדול, לא?

גאבור מספר שהשנים בישראל ובהפועל היו השנים הכי טובות בקריירה שלו, והיה רוצה לראות את הבן שלו משחק בישראל. סיפרתי לו על משחק העונה של הפועל וחיפה והוא אומר שאין לו זכרונות טובים מחיפה, שלקחה אליפויות בתקופה שהיה בארץ. אבל הוא אמר שתמיד היה נהנה מהמשחקים האלה, במיוחד בבלומפילד, כי אהב את האווירה והדשא המשובח.

"מה עם קופסת הפקקים?", אני מזכיר לו ושנינו צוחקים. "שמעון אתה לא מאמין, יש לי אותה עד היום ואני נותן אותה לבן שלי".
"גאבור, מי ינצח הפעם?", שאלתי.
"הפועל משחקת בבית וחייבת לשחק על ניצחון, אני אומר 1:2 להפועל", הוא עונה בבטחון שתמיד היה לו. נפרדנו לשלום וקבענו להיפגש בארץ.

המספר הבא היה של חבר נוסף.
"פישונט, איך אתה?", שאלתי כששמעתי את קולו הצרוד.
"שמעון, כיף לשמוע אותך, אני קצת חולה. לא זזתי מהבית כמה ימים".
"שתה מרק גולש", הצעתי בצחוק.

פישונט בן 40, מאמן בנבחרות הצעירות של הונגריה ואת הבן של גאבור. הבן שלו בן 11 וגם הוא משחק כדורגל.

"פישונט, יש משחק גדול, זוכר את המשחקים האלה מול חיפה?".
"בטח זוכר, היינו שתי הקבוצות הכי חזקות בישראל. לדעתי, הכי טובות בעשור האחרון. אני זוכר איך דרור בימי שישי היה באסיפות לפני המשחקים מול חיפה, ואפילו מושיק תאומים היה מגיע ומדבר איתנו. האווירה הייתה במשך כל השבוע", התחיל לספר בהתלהבות.
"מי תנצח?", שאלתי.
" כמובן שהפועל, 0:1", אמר.
"זוכר את השיר ששרו לך האוהדים?", בדקתי את זכרונו.
הוא צוחק. "בטח זוכר", ואז הוא מתחיל לשיר לי את שיר האוהדים שלו. נפרדנו לשלום וקבעתי גם להיפגש איתו כשינחת בארץ.

כשסיימתי את השיחות עם חבריי מהעבר, מצאתי את עצמי שותה קפה במדרחוב של בודפשט. המשכתי לחשוב עוד קצת על משחקי עונה וסיכמתי שאלה משחקים שאפשר לעלות למגרש בלי חימום, יש אווירה מיוחדת של כדורגל, ושחקנים יכולים להפוך לכוכבים בן רגע. הפועל תל אביב מול מכבי חיפה. משחק על שליטה בכדורגל הישראלי ונראה לי שהשליטה עברה בשנתיים האחרונות לקבוצה מתל אביב. יהיה מעניין.

נהיה שוב קר. שמתי את המעיל ויצאתי לדרכי. הרבה חנויות יש ברחוב הזה וכשעברתי ליד חנות ספורט ישנה, הייתי יכול להישבע שראיתי את קופסת הפקקים של גאבור ופישונט.