צעצוע של סיפור
טביב והראל מתגרשים. עד שזה יקרה שניהם מבקשים לרצות את הילדים עם מתנות כאלרואי כהן
עסקת העברתו של אלרואי כהן להפועל תל אביב לא הייתה רק העסקה הכי משמעותית של חלון ההעברות, היא גם הייתה עסקה תקדימית מבחינה מסוימת. עד לאמצע השבוע האחרון, קשה היה לזכור מצב בו השחקן הישראלי המבוקש ביותר בשוק בתקופה מסוימת - כזה שזכה להתעניינות מכיוון כל שלוש הגדולות - נחת דווקא במתחם חודורוב. זה לא שהפועל הפעילה איזשהו קסם, היא פשוט הכניסה את היד הכי עמוק לכיס. כהן הוא שחקן מוכשר לכל הדעות, אבל בשורה התחתונה מדובר בהוצאה של 800 אלף יורו ומעלה עבור שחקן שבסך הכול נתן חצי עונה מצוינת, מינוס פציעה, ולא מעבר לכך.
ההיסטוריה הקרובה יחסית של הכדורגל הישראלי מלאה בדוגמאות בהן האדומים הפסידו בקרבות על שחקנים. מג'ובאני רוסו, דרך יואב זיו ועד לברק יצחקי, כמעט בכל פעם שזה הלך ראש בראש, התכשיט נחת בצד השני. גם הסגל הנוכחי של האדומים, על אף היותו מוכשר מאוד, מאשש את האבחנה הזאת: וינסנט אניימה ודוגלאס דה סילבה נחתו בהפועל הרבה לפני שהפכו למה שהם, אותו דבר לגבי אביחי ידין. ביבראס נאתכו וערן זהבי גדלו במועדון, גילי ורמוט חזר מחו"ל כמעט ללא שום מעמד ובנה את עצמו מחדש, טוטו תמוז הגיע מבית"ר רק אחרי שחיפה לקחה את ורד ומכבי את יצחקי, על בן סהר לא היו עוד קופצים (ההתעניינות לכאורה של מכבי חיפה הייתה ספין ותו לא) ואפילו איתי שכטר, עד כמה שזה נשמע מגוחך היום, נחת בחודורוב בעיקר משום שמכבי שמה קודם יד על יובל אבידור. אז מה קרה הפעם? איך הגענו למצב בו דווקא הפועל היא זו שמפציצה עם ההצעה שאי אפשר לסרב לה?
באופן כמעט הזוי, המסקנה המתבקשת היא שהסיבה היחידה שאלרואי כהן הוא שחקן הפועל תל אביב נעוצה בסכסוך העקוב מדם בין אלי טביב למוני הראל. הבעלים השנויים במחלוקת ספגו טונות של ביקורת על כך שהם תוקעים מקלות בגלגלים של המועדון שלהם, אבל ראיה מפוכחת של הדברים, תוך התחשבות בשלל תקדימי העבר, תעיד שבמצב אידיאלי אין שום סיכוי שהיו נשלפים סכומים כאלה עבור שחקן ישראלי, מבוקש ככל שיהיה, גם עם שלל הכנסות מליגת האלופות.
תחת ההנהלות הקודמות וגם תחת הנוכחית, בימים שעוד תפקדה, הפועל הייתה קרובה הרבה יותר לצד של יענקל'ה שחר מאשר לזה של גאידמק, שניידר או גולדהאר בכל מה שקשור לניהול הרכש. בעיקר בגלל שהאמצעים שעומדים לרשותה מוגבלים, אבל גם מתוך בחירה מודעת לא לנפח יתר על המידה את המחירים הנהוגים בשוק. 800 אלף יורו עבור שחקן שבכלל לא אמור להיות שחקן הרכב העונה (במערך של גוטמן אין קשר מתחת לחלוץ ובאגפים יושבים ורמוט וזהבי שאם יישארו בריאים, יועדפו) זה מעבר למה שנהוג בשוק שמחוץ לממלכת גולדהאר. ולראיה, שחר היה יכול להשוות את ההצעה ולקחת את כהן, אבל בחר שלא לעשות זאת.
בסיפור הזה, טביב והראל משולים לזוג שמתגרש והקהל (וגם התקשורת) משול לילדים. אף הורה לא רוצה להיראות רע. אף הורה לא רוצה שהילדים יתלו את האשמה לפירוק המשפחה בו. אז בניסיון לכפר על המצב הקשה, עושים את הדבר היחיד שאפשר לעשות: מרעיפים מתנות. זו הסיבה שהראל סגר עם שירצקי על הסכום המאוד משמעותי הזה, זו הסיבה שטביב – על אף שגילה על כך בשלב מאוחר יחסית – הסכים לעלות על הרכבת. וכך השניים כמו באו, ואמרו לאוהדים: "אבא ואמא אמנם נפרדים, אבל עדיין אוהבים אתכם מאוד. הנה, הבאנו לכם אלרואי חדש ונוצץ לשחק איתו".